לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי ט"ז אדר תש"פ

מסכת שבת דף ו'

דף ו' ע"א

חכמים מחייבים את המוציא מרשות לרשות אפילו דמפסקא רשותא אחריתי שאינו מקום חיוב (כרמלית), מידי דהמוציא מרה"י לרה"ר דרך צידי רה"ר, שגם למ"ד צידי רה"ר כרה"ר דמיא, במקום דאיכא חיפופי מודה דלאו כרה"ר.

מודה בן עזאי בזורק או מושיט מרשות לרשות דרך כרמלית דחייב, כיון דלא נח בכרמלית.

ארבע רשויות לשבת, רשות היחיד – חריץ עמוק י' ורחב ד', וכן גדר גבוה י' ורחב ד'. רשות הרבים – מסילה ההולכת מעיר לעיר, רחבה של עיר שמתקבצים בה לסחורה, מבואות של עיר המפולשות משני צידיהם. [אין מוציאין מרה"ר לרה"י, ואם הוציא או הכניס – בשוגג חייב חטאת, במזיד ענוש כרת (אם לא התרו בו) ונסקל (אם התרו בו)]. כרמלית – ים, בקעה, איסטוונית שלפני החנויות. [אין מטלטלים בתוכה אלא בתוך ד' אמות – כרשות הרבים – ואם טלטל יותר פטור. ואין מוציאים ממנה לרה"ר או לרה"י ולהיפך, ואם הוציא או הכניס פטור]. מקום פטור – אסקופה שלפני הבית שאין בה מקום ד' ואינה רשות לעצמה, ובטלה לרה"י ולרה"ר, ומטלטלים מהם אליה ולהיפך. [ולאחרים בזמן שהפתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ, ויבואר להלן דף ט'], ואם גבוהה י' ורחבה ד' היא רשות לעצמה, ואף שהיא רה"י אין מוציאים מן הבית לתוכה ולהיפך.

חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשות עירבו בני החצר או המבוי – מותרים להכניס ולהוציא מהבתים לחצר, ומהחצירות למבוי. לא עירבו – אסורים, שחכמים עשוי סייג לתורה שהבית והחצר כשתי רשויות.

אדם עומד על האיסקופה שהיא מקום פטור ונוטל מבעה"ב (שבבית) וכן נותן לו. וכן נוטל מעני (שברה"ר) ונותן לו. ובלבד שלא יטול מבעה"ב ויתן לעני. או להיפך, גזירה שמא יוציא מרשות לרשות בלא הנחה במקום פטור ביניהם. ואם נטל ונתן – פטור.

דף ו' ע"ב

מי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים לרבי יהודה עושה לחי מכאן ומכאן או קורה מכאן לכאן, ונושא ונותן באמצע, דס"ל ב' מחיצות הוי רה"י מדאורייתא, ולחכמים לאו רה"י היא כלל, ולדעתם הזורק מרה"ר לשם פטור.

דרך רשות הרבים המפסיקה בין פסי ביראות לרבי יהודה יסלקנה, דאתו רבים ומבטלי מחיצה, ולחכמים אין צריך לסלק.

מדבר, דינו כרה"ר רק בזמן שישראל היו שם, אבל בזמן הזה אינו מקום הילוך רבים.

על הוצאה במזיד נסקל, אפילו לאיסי בן יהודה הסובר שעל אחת מל"ט מלאכות אינו נסקל, ואין ידוע איזו מלאכה, הוצאה אינה בכלל הספק, וחייב.

בקעה, (בלא מחיצות) לעולם דינה ככרמלית לענין שבת, ולענין טומאה – בימות החמה כרה"ר וספיקו טהור, בימות הגשמים כרה"י וספקו טמא.

***************

יום שישי י"ז אדר תש"פ

מסכת שבת דף ז'

דף ז' ע"א

בקעה שהוקפה במחיצות, אע"פ שלא הוקפה לדירה, אפילו גדולה כור וכוריים – הזורק לתוכה חייב, דמדאורייתא רה"י היא. אלא שמדרבנן – אם יש בה יותר מבית סאתיים – אסור לטלטל בה שדינה ככרמלית כיון שמחוסרת דירה.

מקומות שרבים משתמשים ונכנסים שם דינם ככרמלית, לרבי יוחנן היינו כגון זוית הסמוכה לרה"ר, וכן בין העמודים שתולין בהן התגרים פרקמטיא, אע"ג דזימנין דדחקי ביה רבים, כיון דלא ניחא תשמישתיה (שאינו יכול להכנס שם דרך הילוכו) דינו ככרמלית, וכל שכן איצטבא שלפני העמודים. ולרבי זירא א"ר יהודה רק האיצטבא שלפני העמודים נידונית ככרמלית, אבל בין העמודים נידון כרה"ר כיון דניחא תשמישתיה, או משום דזימנין דדרסי ביה רבים.

לבינה (שארכה ורחבה ג' טפחים) זקופה ברשות הרבים, וזרק ד' אמות ברה"ר וטח על פניה – חייב, כיון שהוא בתוך ג' לקרקע ונח תשמישתיה, אבל אם נח על גבה – פטור, שגבוהה ג', ולא דרסי עליה רבים והוי רשות לעצמה, אבל אם אינה גבוהה ג' – חייב. זרק על גבי קוצים שברה"ר – לאביי ורבא פטור אפילו אינם גבוהים ג', דלא דרסי עליהם שלא יוזקו. לחייא בר רב בקוצים הפחותים מג' – חייב, דדרסי עליהם רבים עם סנדליהם, אבל בצואה פטור אף בפחות מג', שאין דורסים עליהם, ולרב אשי אפילו בצואה חייב אם נמוכה מג'.

אין כרמלית פחותה מארבעה טפחים, שבפחות מכך הוי מקום פטור, ומותר לכתחילה להוציא משם לרה"ר ולרה"י.

אין כרמלית למעלה מעשרה טפחים, שנתנו לה חכמים קולי רה"ר (שלמעלה מי' אין דינו כרה"ר), וקולי רה"י (דפחות מד' אין דינו כרה"י).

דף ז' ע"ב

בית שאין בתוכו גובה עשרה טפחים וקרויו משלימו לעשרה, על גגו מותר לטלטל בכולו, דהוי רה"י, ובתוכו אסור לטלטל אלא תוך ד' אמות ככרמלית, כיון שאין מחיצתו גבוהה י', ואם חקק בתוכו רוחב ד' על ד', מותר לטלטל בכל הבית, ששאר הבית הוי חורי רה"י, וחורי רה"י כרה"י.

חורי רשות הרבים – לאביי דינם כרה"ר, לרבא אין דינם כרה"ר, אלא רשות לעצמם הם, ואם רחבים ד' – כרמלית, ובפחות – מקום פטור.

זרק ארבע אמות ברשות הרבים ונח בכותל– למטה מעשרה טפחים – חייב, ומיירי בדבילה שמינה שנדבקת לכותל, ולאביי מיירי נמי בנחה בחור שבכותל, שחורי רה"ר כרה"ר. למעלה מעשרה טפחים – בדבילה – פטור, שלמעלה מי' אינו כרה"ר. בחור שיש בו ד' על ד' – חייב, שדינו כרה"י, חור שאין בו ד' על ד' – לר"מ חוקקין להשלים וכמאן דחקוק דמי, וכאילו יש ד' על ד', וחייב, לרבנן אין חוקקין להשלים, ופטור.

נעץ קנה ברשות היחיד וזרק ונח על גביו, לרב חסדא אפילו גבוה מאה אמה חייב, מפני שרה"י עולה עד לרקיע, ואע"ג שאין בו ד' על ד'.

אילן העומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר, וזרק ברה"ר מתחילת ד' עד סוף ד' ונח אנופו, לרבי חייב, דשדינן נופו בתר עיקרו, וחשיב כמקום ד', ולחכמים פטור. לל"ק דרש"י – שניהם דלא רב חסדא וס"ל דבעינן מקום ד', לל"ב – שניהם סוברים כרב חסדא בקנה העומד ברה"י דלא בענין מקום ד', ופליגי דווקא אם שדינן נופו שברה"ר בתר עיקרו.

***************

שבת קודש י"ח אדר תש"פ

מסכת שבת דף ח'

דף ח' ע"א

זרק כוורת עגולה לרה"ר גבוהה עשרה טפחים ואינה רחבה ששה טפחים, לאביי חייב דחפץ בעלמא הוא. לרבא פטור דאי אפשר לקרומיות של קנה שלא יעלו למעלה מי', ובעינן שתהא כולה ברה"ר (ואביי ס"ל דקרומיות לא חשיבי. רש"י ד"ה אבל). רחבה ו' – פטור לכו"ע, דהוי רשות בפני עצמה דאז יש לה ד"א בריבוע ובעינן שיהא דומה למלאכת המשכן – שזרקו מחטין ולא רשויות.

כפה כוורת (שאין רחבה ששה) על פיה וזרקה, אם היא גבוהה עד שבעה ומשהו – לאביי ורבא חייב, דכי מטיא פחות מג' סמוך לקרקע והויא כמאן דמונחת בקרקע מתורת לבוד, אכתי כולה בתוך י' היא ומונחת ברה"ר, אבל גבוהה ז' ומחצה (וה"ה ז' ושני משהויין. רש"י) – פטור, דכי מטא פחות מג' אכתי שוליה למעלה מעשרה ואין כולה מונחת ברה"ר, דבמחיצות אמרינן לבוד (משא"כ כשלא כפאה אין מחיצות, רש"י). ולרב אשי – חייב אפילו בגבוהה שבעה ומחצה, דמחיצותיה לתוכן עשויות, ולא אמרינן בהו תורת לבוד.

עמוד ברה"ר גבוה תשעה טפחים ורבים מכתפים עליו, אם זרק ונח על גביו חייב, כיון שצריך לרבים רשות הרבים הוא, אבל פחות מט' עד ג' – לא מדרס ולא מכתפי עלייהו, והוי מקום פטור. פחות מג' – דרסי עליו, וחייב.

גומא ברה"ר עמוקה תשעה טפחים, לרב יוסף דומה לעמוד ודינה כרה"ר, דמנחי בה בני רה"ר את כליהם, ולרבא תשמיש ע"י הדחק לא שמיה תשמיש, ודינה ככרמלית.

דף ח' ע"ב

נתכווין לשבות ברה"ר והניח עירובו בבור, אם הבור עמוק י' שדינו כרה"י – אין עירובו עירוב, אפילו הניח עירובו למעלה בתוך י' מפתח הבור. ואם הבור עמוק ט' – לרב יוסף שדין הבור כרה"ר קנה עירוב. אך לרבא הסובר שתשמיש ע"י הדחק לא שמיה תשמיש והו"ל הבור ככרמלית – לרבי דס"ל דלא גזרו על שבות בין השמשות קנה עירובו, כיון שקניית עירוב הוא בבין השמשות ואז מותר לטלטל מהבור למקום שבביתו. ואם הבור בבקעה – אף לחכמים עירובו עירוב, שהוא בכרמלית ועירובו בכרמלית.

רקק מים שרשות הרבים מהלכת בו, עמוק פחות מי' טפחים הזורק לתוכו ד' אמות חייב, בין בימות הגשמים, משום אגב דמיטניף נחית ביה, בין בימות החמה, משום דעבידי אינשי להכנס בו לקרורי נפשייהו. ומה שכפלה המשנה 'הילוך' 'הילוך' הוא כדי להשמיענו שרק הילוך ע"י הדחק שמיה הילוך, אבל תשמיש ע"י הדחק ל"ש תשמיש כרבא (כנ"ל סוף ע"א).

חבילה של קנים ארוכים שלא נטלה לגמרי מהקרקע, אלא זקף והשליך ברה"ר, אינו חייב. עד דעקר ליה לגמרי.

אדם עומד על האסקופה נוטל מבעה"ב ונותן לו, נוטל מעני ונותן לו, היינו דווקא במקום פטור, והיינו שגבוהה האיסקופה ג' ואינה רחבה ד'.

העומד על האסקופה (מקום פטור) לא יחליף ויקח מבעה"ב ויתן לעני או מהעני לבעה"ב, ואם נטל ונתן שלשתן פטורים, כיון שנח במקום פטור. המעביר ד' אמות ברה"ר למעלה מי' טפחים, הגם דהוה מקום פטור – חייב, דלא נח במקום פטור.

 

***************