לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום חמישי י"ח סיון תש"פ
מסכת שבת דף צ"ז
דף צ"ז ע"א
חטאו של צלפחד: לר"ע היה המקושש, ולרבי יהודה בן בתירה מן המעפילים היה, ואין לומר מקושש היה, שאם אמת הוא מגלים מה שכיסתה תורה, ואם אינו אמת מוציאים עליו לעז שחילל שבת. ור"ע למד זאת מגזירה שוה וכאילו מפורש כן בתורה, ור"י בן בתירה לא קיבל הגזירה שוה.
לר"ע גם אהרן נצטרע בשעה שמרים נצטרעת שנאמר ויחר אף ה' בם, ולרבי יהודה בן בתירא אין לומר כן (מטעם הנ"ל בצלפחד), ו'בם' היינו לנזיפה בעלמא. וכדברי ר"ע מבואר בברייתא, 'ויפן אהרן' שפנה מצרעתו (שנתרפא).
החושד בכשרים לוקה בגופו – ולכך נצטרע משה בסנה שחשד את ישראל שאינם מאמינים, והשיבו הקב"ה שהם מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין במי מריבה.
מדה טובה ממהרת לבוא ממדת פורענות – שמשה נצטרע רק לאחר שהוציא ידו מחיקו, ושבה כבשרו משנכנס לחיקו.
ויבלע מטה אהרן את מטותם – נס בתוך נס, שבלע אותם לאחר שחזר להיות מטה.
הזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע לר"ע חייב ולחכמים פטור – לרב המנונא ולר"ח בר טובי נחלקו בזורק למעלה משלשה טפחים ולמטה מעשרה אם קלוטה כמי שהונחה דמי, אבל זורק למעלה מעשרה לדברי הכל פטור ואין למדים זורק ממושיט (ומדרבנן אסור שזורק מרשותו לרשות חבירו בלא עירוב, ואם שתיהם שלו מבואר להלן), והזורק למטה משלשה לדברי הכל חיב משום לבוד. לרבי אלעזר המחלוקת גם למעלה מי' וגם למטה, לר"ע קלוטה כמי שהונחה ולמדים זורק ממושיט, לחכמים קלוטה לאו כמי שהונחה ואין למדים זורק ממושיט.
המעביר למעלה מעשרה חייב לדברי הכל, שכן משא בני קהת.
שתי רשויות שלו בשני צדי רה"ר – אם היו שתיהם שוים מותר לזרוק מזה לזה למעלה מי'. אחד גבוה ואחד נמוך, לרב אסור לזרוק מזה לזה שמא יפול ברה"ר ואתי לאתויי (אבל בנפילה עצמה אין חיוב חטאת משום מתעסק), ולשמואל מותר לזרוק מזה לזה.
כל פחות משלשה כלבוד הלכתא גמירי לה, בין לענין שבת ובין לענין מחיצות של סוכה.
זרק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע לחכמים פטור, ולרבי חייב אם הוא רה"י מקורה, דביתא כמאן דמליא דמי.
דף צ"ז ע"ב
העושה אב ותולדה בהעלם אחד – לרבי חייב רק על האב ופטור על התולדה, שנאמר 'דברים' 'הדברים' 'אלה הדברים' שחייב רק על ל"ט מלאכות בהעלם אחד (דברים שתים, ה' עוד אחד, אל"ה בגימטריא ל"ו). ומשום כך המוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב רק על ההוצאה ולא על ההכנסה.
זרק מרה"י לרה"ר ועבר ארבע אמות ברה"ר – רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין. לר"י בשם שמואל רבי יהודה מחייב שתיים על הוצאה ועל העברה (ומחייב על תולדה במקום אב), וכשאמר כל מקום שתרצה תנוח שבשתיהם נתקיימה מחשבתו, ולחכמים חייב אחת. לרבה ורב יוסף מחייב ר"י אחת, וכגון שאמר עם יציאתה לרה"ר תנוח, וקלוטה כמי שהונחה ונעשית מחשבתו, ולחכמים קלוטה לאו כמי שהונחה ופטור לגמרי.
נתכוון לזרוק שמנה וזרק ארבע למסקנת הגמרא פטור, שלא נחה במקום מחשבתו, ואע"פ שהכותב שם משמעון חייב, היינו משום שאי אפשר לכתוב שמעון בלא שם, נמצא שכתב 'שם' בכוונה, אבל יכול לזרוק שמונה בלא שתנוח במקום ד', וכשנחה במקום ד' לא נתקיימה מחשבתו. וכן אם נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה פטור.
***************
יום שישי י"ט סיון תש"פ
מסכת שבת דף צ"ח
דף צ"ח ע"א
הזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע – אם עבר ד' אמות ברה"ר אפילו ע"י צירוף, חייב, שרשויות מצטרפות, לא עבר ד' אמות, אינו חייב משום הוצאה מרה"ר לרה"י ומרה"י לרה"ר, שאין אומרים קלוטה כמי שהונחה.
המעביר ד' אמות ברה"ר מקורה – פטור, שאינו דומה לדגלי מדבר.
סדר הנחת הקרשים ע"ג העגלות: שתי זוגות של שתי עגלות עמדו ברוחב רה"ר זו לצד זו, חמש אמות היו בין עגלה לעגלה שבצדה, רוחב כל עגלה חמש אמות (חללה שתים ומחצה, ובין הדפנות לאופנים עם עובי האופנים שתים ומחצה). במשכן היו מ"ח קרשים, על כל עגלה היו מונחין י"ב, ארבע שורות של שלש שלש זה ע"ג זה. אורך הקרשים שהן עשר אמות מונחים על רוחב העגלות, ובולטין שתי אמות ומחצה מכל צד, וכיסו את הריוח שבין שתי העגלות.
תחת העגלות, ובין עגלה לעגלה שבצדה, וצדי העגלות (הריוח בין דופן לגלגל ועובי הגלגל) דינם כרשות הרבים במקומות שאינם מכוסות ע"י הקרשים. שהקרשים שכבו על חודם שרחב אמה, ולמ"ד (בע"ב) עובי הקרשים מלמטה אמה ולמעלה כלים עד אצבע, היה ריוח בין כל שורה ושורה יותר משלש טפחים (שיצא מכלל לבוד) בחלק העליון של הקרשים, ולמ"ד עביין אמה מלמעלה למטה, צ"ל ששתי שורות של קרשים היו סמוכות זו לזו בצד אחד, וכן בצד השני, וביניהם היה ריוח של אמה (שהוא שש טפחים ואינו בכלל לבוד) שאינו מקורה ודינו כרה"ר. ולא היה לעגלות רצפה מלמטה אלא יתידות (וריווח ביניהם), ולכן גם תחתיהם נחשב כרה"ר במקומות שלא היו מכוסין.
דף צ"ח ע"ב
עובי הקרשים: לרבי יהודה למטה אמה ולמעלה הולכין וכלין עד כאצבע, שנאמר 'יהיו תמים על ראשו' לשון כליה, לרבי נחמיה היו אמה למטה ולמעלה שנאמר יחדיו (שיהיו שוות), ומה שנאמר 'תמים' שיהיו הקרשים שלימים ולא משתי חתיכות. (ו'יחדיו' לרבי יהודה היינו שיהיו מכוונים זה אצל זה).
בכותל של מערב המשכן עמדו ששה קרשים שרחבן תשע אמות (רוחב כל קרש אמה וחצי), ובמקוצעות היו שני קרשים שכיסו חצי אמה של חלל המשכן (שהוא עשר אמות), ואמה נוספת של כל אחד מהם כיסה את עובי הקרשים מצד צפון ודרום. ולרבי יהודה שעובי הקרשים מלמעלה אצבע, היו מקצרין את הקרשים במקצועות משתי הצדדים כדי שיהיו מכוונים עם עובי הקרשים שבצד צפון ודרום.
הבריח התיכון שבתוך הקרשים בנס היה עומד, שלאחר שהעמידו כל הקרשים נתנוהו בתוכו ונכפף מאליו לשלש רוחות.
אורך יריעות המשכן כ"ח אמה, ומונחים על רוחב המשכן, עשר אמות מכסות את הגג, ונשארו תשע לכל רוח. לרבי יהודה שעובי הקרשים מלמעלה אצבע, נפלו כל התשע על הקרשים ואמה של אדנים מגולה, לרבי נחמיה צריך אמה בכל רוח לכסות את עובי הקרשים, ונפלו רק שמונה אמות על הקרשים, ונשאר טפח של קרשים למעלה מהאדנים. עשר יריעות היו, וכל אחד רחב ארבע אמות, וביחד היו ארבעים אמות מונחים על אורך המשכן, שלשים אמות כיסו את הגג, ונפלו עשר אמות מאחורי המשכן, לרבי יהודה כיסו את הקרשים ואת האדנים, ולרבי נחמיה כיסו רק את הקרשים ולא את האדנים.
מעל יריעות המשכן עשו אחת עשרה יריעות עזים, ארכן שלשים אמות, ונפלו עשר אמות לכל צד, לרבי יהודה כיסו גם אמה של אדנים, לרבי נחמיה כיסו אמה נוספת של קרשים והאדנים היו מגולים. רוחב כל יריעה ארבע אמות וביחד היו ארבעים וארבע, שלשים מכסים את הגג, שתי אמות (חצי יריעה) תלויים מעל פתח המשכן במזרח, וי"ב אמות נפלו לצד מערב, לרבי יהודה חצי יריעה (שתי אמות) נגררת על הארץ, ולרבי נחמיה רק אמה אחת נגררת.
***************
שבת קודש כ' סיון תש"פ
מסכת שבת דף צ"ט
דף צ"ט ע"א
הקרשים היו חרוצים חצי אמה באמצע רחבן למטה בגובה אמה, ומן הצדדים כשיעור עובי דופן האדנים. האדנים חלולים ותוקעין בו ידות הקרשים.
קרסים בלולאות המְחַבְּרות את שתי המַחְבָּרות של חמש היריעות נראין ככוכבים ברקיע.
יריעות תחתונות – של תכלת ארגמן ותולעת שני ושש. עליונות – של מעשה עזים. גדולה חכמה שנאמרה בעליונות מבתחתונות, בתחתונות נאמר 'וכל אשה חכמת לב', ובעליונות 'וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה', שהיה שטוף וטווי כשעדיין בגופן של עזים (קודם גזיזה, לעיל עד:).
עגלות – תחתיהן וביניהן וצידיהן רשות הרבים. נתבאר יפה לעיל צח.
אורך העגלה – חמש אמות. לקרשים עצמן היה די בארבע ומחצה (אם מסודרים על רחבן, מסדר שלש שורות של אמה ומחצה, אם מסודרים על חודם מסדר ארבע שורות של אמה, וחצי אמה למקום הבריחים), והוסיפו חצי אמה כדי שלא ידחקו קרשים זה את זה. רוחב החלל של העגלה – שתי אמות ומחצה, כדי שלא יתנדנדו הקרשים. צדי עגלה (חלל שבין דפנות לאופנים ועובי הדופן והאופן) – שתי אמות ומחצה, אמה ורביע לכל צד.
משנה. חולית בור וסלע – גבוהין עשרה ורחבן ארבעה, הנוטל מהן והנותן ע"ג חייב, פחות מכן פטור.
בור וחוליתה מצטרפין לעשרה.
דף צ"ט ע"ב
בור ברה"ר שעמוקה עשרה ורחבה ארבעה – אין ממלאין הימנה בשבת. (שמוציא מים מרה"י לרה"ר). ואפילו אם מכניס ראשו לחללה אסור לשתות ממנה (אע"פ שאינו מוציא לרה"ר), שמא ימשוך את הכלי אצלו. ואם הכניס ראשו ורובו מותר. עשה לה מחיצה עשרה טפחים, עומד לפנים מן המחיצה וממלא.
זרק על עמוד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ארבעה ונח על גביו, רב מרדכי נסתפק שמא פטור משום שבא לרה"י דרך אויר שלמעלה מעשרה ברה"ר שהוא מקום פטור. לרבה רב יוסף ואביי חייב, שהרי שנינו הנותן על סלע גבוה י' ורחב ד' חייב, אע"פ שבא על הסלע דרך אויר שלמעלה מי'. רב מרדכי דוחה הראיה שאפשר להעמידה במחט, וכשמניחה על מורשא הבולט מן הסלע פחות מי' שהוא בטל לסלע, או על חריץ שבראשו שדינו כרה"י (כחורי רה"י).
זרק ברה"ר ונח על כותל גבוה י' ואינו רחב ד' שמקיף את הכרמלית ועשאו רה"י, חייב. כיון שלאחרים הוא עושה מחיצה לעצמו לא כל שכן.
ר' יוחנן נסתפק בעקר חוליא מבור תשעה והשלימה לעשרה והניחה ברה"ר – שעקירת החפץ ועשיית המחיצה באו כאחת, אם חייב או לא. ועוד נסתפק (אם נאמר שעקר חוליא פטור) אם נתן חוליא בבור עשרה ומיעטה, שהנחת החפץ וסילוק מחיצה באו כאחת, אם חייב או לא.(ולאביי להלן ק. פטור).
הזורק דבילה שמינה ארבע אמות ברה"ר, ונדבק בכותל למטה מעשרה – חייב. ואפילו היו ד' אמות מצומצמות וממעט מזריקת ד' אמות כשנח בכותל, חייב, משום שאינו מבטלה לכותל.
זרק דף רחב ארבעה ברה"ר ונח ע"ג יתידות גבוהות עשרה – תלוי בספיקו של ר' יוחנן בנתן חוליא בבור, שהנחת החפץ ועשית המחיצה באו כאחת. רבא נסתפק באופן שזרק דף וחפץ על גביו, אם נכריע בספק הנ"ל שפטור על זריקת הדף, שמא חייב על זריקת החפץ, משום שהוא מוגבה קצת מהדף בשעת זריקה, ונח לאחר הנחת הדף, נמצא שהנחת החפץ היתה אחר עשית המחיצה. והספק לא נפשט.
***************