
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון ו' תמוז תש"פ
מסכת שבת דף קי"ד
דף קי"ד ע"א
שינוי בגדים הוא דרך כבוד למקום – שהרי הצריכה תורה ללבוש בגדים פחותים בשעת הוצאת הדשן, כדי שלא יתלכלו בגדיו החשובים שלובש בשעת הקטרה וניסוך.
גנאי הוא לתלמיד חכם לצאת לשוק במנעלים שיש בהם טלאי ע"ג טלאי. תלמיד חכם שנמצא רבב של שומן או חלב על בגדו העליון חייב מיתה. וכן אם יש ש"ז על בגדו התחתון.
רבב על מרדעת של חמור: אם נראה לשני צדדים – חוצץ לטבילה, משום שמקפיד עליו. לרשב"ג דווקא אם גדול כאיסר האיטלקי. אם נראה מצד אחד – אינו חוצץ.
רבב על בגדים: נראה משני צדדים – חוצץ. נראה מצד אחד – י"א אינו חוצץ, וי"א חוצץ, וי"א של ת"ח חוצץ ושל בור אינו חוצץ. לריש לקיש, אלונטיות לבנות שמתעטפים אנשים חשובים בצאתם מן המרחץ, חוצץ בהם רבב אפילו מצד אחד.
תלמידי חכמים נקראים 'בנאים' – שעוסקים כל ימיהם בבנינו של עולם.
ת"ח המקפיד להפוך חלוק שלבשו הפוך – מחזירין לו אבידה בטביעות עין.
ת"ח ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומר – אפילו במסכת כלה שאין אנשים רגילים בה, ממנים אותו פרנס על הציבור. אם יודע להשיב רק במסכת שעוסק בה, ממנים אותו פרנס במקומו, ואם יודע להשיב גם במסכתא אחרת, ממנים אותו לראש הישיבה.
ת"ח שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים, בני עירו מצווים לעשות לו מלאכתו, והיינו לטרוח בלחמו שאין יכול לטרוח בו וחייו תלויין בו.
רבי ינאי צווה את בניו שיקברוהו בבגדים אדומים – ולא בלבנים, שמא ישב בגיהינום ויֵרָאֶה כחתן בין אבלים, ולא בשחורים, שמא ישב בגן עדן ויֵרָאֶה כאבל בין חתנים.
עולת שבת בשבתו – מלמד שחלבי שבת קריבים בשבת אחרת, וא"ו של 'בשבתו' – ממעט שלא יקרבו בשבת אחרת. לרבי ישמעאל – הריבוי על חלבי שבת שקריבים ביו"כ, והמיעוט על חלבי יו"כ שלא יקרבו בשבת. לר"ע – הריבוי על חלבי שבת שקרבים ביו"ט שחל במוצ"ש, והמיעוט על חלבי שבת שלא יקרבו ביו"כ. לר' ישמעאל א"צ ללמוד על חלבי שבת ביו"ט משום שנדרים ונדבות קריבים ביו"ט, ור"ע סובר נדרים ונדבות אין קרבים ביו"ט.
דף קי"ד ע"ב
יוה"כ שחל בערב שבת אין תוקעין להבטיל ממלאכה, שקדושת יו"כ כשבת. וגם לרבי ישמעאל שיו"כ קל משבת לענין חלבי שבת ביו"כ, א"צ לתקוע לסימן שכהנים זריזין הם. וכן אין תוקעין להודיע שיוה"כ קל משבת לענין קניבת ירק (ראה להלן), שאין דוחין שבות של תקיעה להתיר אלא לאסור. יו"כ שחל במוצ"ש – אין מבדילים בתפילה 'המבדיל בין קודש לקודש' כמו ביו"ט שחל במוצ"ש.
יו"ט שחל בערב שבת – תוקעין לפני שבת להבטיל ממלאכת אוכל נפש, ואין מבדילין בליל שבת בתפילה ועל הכוס. יו"ט שחל במוצ"ש – מבדילין בתפילה ועל הכוס 'המבדיל בין קודש לקודש', ואין תוקעין בכניסת החג, שאין עושים בשבת שום מלאכה. ואין תוקעין כדי להודיע שמותר לשחוט, שאין דוחין שבות של תקיעה להתיר.
קניבת ירק – ניתוק העלים מן הקלחים בירק תלוש – לצורך חול אסורה בשבת מדרבנן, שטורח משבת לחול. ביוה"כ התירו משעת המנחה ולמעלה משום עינוי, שמצפה לשעת אכילה ורואה את האוכל ואינו אוכלו.
יוה"כ שחל בשבת י"א שאסור בקניבת ירק, שבשבת אסורה מן התורה שנאמר בענין שבת 'שבתון' לומר שישבות מקניבת ירק, ואין לפרשה בירק מחובר, שמלאכה גמורה היא וכבר נאמר 'לא תעשה כל מלאכה'. וי"א שמותר, ש'שבתון' עולה על מלאכה גמורה לעבור עליו בעשה ולא תעשה.
מפצעים אגוזם ומפרכסין רמונים ביוה"כ ממנחה ולמעלה משום עגמת נפש. רבה ראה שבני ביתו הקדימו לפני זמן מנחה, ואמר להם שהגיעה איגרת מא"י לאסור לגמרי כדי שיקבלו ממנו.
***************
יום שני ז' תמוז תש"פ
מסכת שבת דף קט"ו
דף קט"ו ע"א
פרק כל כתבי
כל כתבי הקודש מצילין מדליקה ומטלטלן למבוי בלא עירוב, בין תורה, בין נביאים שמפטירים בהם, ובין כתובים שאין מפטירין בהם.
טעם שאין מפטירין בכתובים – שמושכין את הלב ויבטלו מלשמוע הדרשה בהלכות איסור והיתר (וי"מ שגם ליחידים אסור לקרות בהם מטעם זה).
דין כתבי הקודש בשאר לשונות:
א. לענין כתיבה וקריאה: לת"ק (במסכת מגילה) – כותבים בכל לשון וקורים בהם. לרשב"ג – אין כותבים ולא קורים בהם חוץ מיוונית. (י"מ שנחלקו לענין כתובים אבל שאר כתבי הקודש מותר לדברי הכל, ורש"י דחה דבריהם).
ב. לענין הצלה מדליקה בשבת: לת"ק – מצילין. לרשב"ג – לרב הונא אין מצילין שהרי אסור לקרות בהם, לרב חסדא מצילין משום בזיון כתבי הקודש.
ג. לענין גניזה: לשיטת התנא במשנתינו – צריכים גניזה בחול (גם למ"ד שאין מצילין בשבת). ורב חסדא מוסיף שגם אם נרקבו צריכים גניזה. לשיטת ר"י בר יהודה בשם רבן גמליאל – שופך עליהם טיט. לשיטת רבי – אין לשפוך עליהם טיטמשום שמאבדם בידים, אבל מניחם במקום גלוי והפקר ומרקיבים מאליהם.
דף קט"ו ע"ב
ברכות וקמיעין – אין מצילין אותם מדליקה גם אם יש בהם אותיות של שם ופסוקים של תורה, ומשם כך אמרו 'כותבי ברכות כשורפי תורה'. והמאבדם בידים, עונשו גדול ממי שכותב אותם.
תורה נביאים וכתובים – נכתבים בצבע שאינו מתקיים כדיו, ומצילים אותם מדליקה בשבת.
ספר תורה שנכתב כדין ונמחק או בלה – אם נשארו בו שמונים וחמש אותיות כמנין האותיות שבפרשת 'ויהי בנסוע הארון',יש בו קדושת ס"ת, אם לא נשארו פ"ה אותיות אין בו קדושת ס"ת, ואין מצילין אותו מדליקה בשבת. אם יש בו אזכרות, גם אם לא נשארו פ"ה אותיות מצילים אותו מדליקה.
לרב הונא אם פ"ה האותיות מפוזרות אין בו קדושת ס"ת. אבל אם הם מכונסות בתיבות שלימות, אע"פ שהתיבות מפוזרות יש בו קדושת ס"ת. לרב חסדא גם אם האותיות מפוזרות יש בו קדושת ס"ת.
תרגום שכתבו מקרא או מקרא שכתבו תרגום, וכתב עברית (אותיות גדולות ומשונות שאין דומות לאשורית) – מצילים אותם מדליקה בשבת. וכן תרגום שבתורה כגון 'יגר שהדותא', מצילים מדליקה כשיש בס"ת פ"ה אותיות יחד עם תיבות אלו.
***************
יום שלישי ח' תמוז תש"פ
מסכת שבת דף קט"ז
דף קט"ז ע"א
הטעם שפרשת ויהי בנסוע הארון יש לה סימניות מלפניה ומאחריה – י"א שאין זה מקומה, ועתידה שתיעקר ותיכתב במקומה. וי"א משום שחשוב ספר בפני עצמו.
גליונין – קלפים חלקים – של ספר תורה: כשבלה הגליון, אין מצילין אותו מדליקה. כשהגליון קיים – מקום שהיה כתב ונמחק אין מצילין, שקדושתו רק מחמת הכתב וכבר נמחק. מקום שהיה חלק מתחילה ונתקדש לשם חלק כגון בין פרשה לפרשה וכדו', נסתפקו בגמרא אם מצילים אותו. ואם כל הס"ת קיים, גם מקום החלק קדוש אגב הס"ת, ואם נגע במקום החלק מטמא את הידים.
תורה נביאים וכתובים שכתבו מינים – אין מצילים אותם מדליקה בשבת הן ואזכרותיהם. וכןאין מצילין אותם בחול ממפולת או ממים או מדבר המאבדם. לענין שריפה בידים – לרבי יוסי חותך את האזכרות וגונזם, ושורף את השאר. לרבי ישמעאל שורפם עם האזכרות, וק"ו הוא ממחיקת שם שנכתב בקדושה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו.
רבי ישמעאל אמר על עצמו – שאפילו אדם רודף להרגו ונחש להכישו, נכנס לבית ע"ז ואינו נכנס לבתיהן של מינים, שהם מכירין וכופרין.
ספרים שכתבו המינים (י"ג: גלחים) להתווכח עם ישראל – ספק אם מצילין אותם מדליקה.
רב ורבא לא הלכו למקומות שנתווכחו שם המינים (י"ג: גלחים) עם ישראל – שהיו יראים שמא יהרגום. שמואל הלך.
דף קט"ז ע"ב
לתנא במשנתינו אין קורין בכתובים בשבת משום ביטול בית המדרש. לרב היינו דווקא בבית המדרש שהחכם דורש שם ובזמן הדרשה, אבל במקום אחר קורים גם בזמן הדרשה. לשמואל (לל"א) בזמן הדרשה אין קורין גם במקום אחר, ושלא בזמן הדרשה קורים גם בבית המדרש. וכך היו רגילים בנהרדעא לקרות פרשה בכתובים בשעת המנחה. לרבי נחמיה אין קורים בכתובים בכל השבת כדי שילמדו מק"ו שלא לקרות בשטרי הדיוטות.
אע"פ שאין קורין בכתובים שונין ודורשים בהם, וכן אם צריך לפסוק מביא ורואה בו.
מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין, וגם אם יש בתוכן מעות. לת"ק מצילין למבוי שאינו מפולש, לבן בתירא גם למפולש.
י"ד ניסן שחל בשבת – לר"י בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מפשיטין עורו של פסח עד החזה, כדי להוציא את האימורין ולהקטירם, ואת השאר לא יפשיט שצורך הדיוט הוא. אבל לא יוציא אימורים בלא הפשטת העור, שנימין של צמר נדבקין בהם, ו'כל פעל ה' למענהו' – והיינו לכבודו. לחכמים מפשיטין כל העור משום 'כל פעל ה' למענהו' – ומהו הכבוד? לרב יוסף שלא יסריח הבשר שהעור מחממו, לרבא שלא יהיו קדשי שמים מוטלים כנבלה. נפק"מ – א. שמונח על שולחן זהב שאינו מוטל כנבלה. ב. ביום שיש רוח צפונית שאין הבשר מסריח.
***************