לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ט' אייר תש"פ

מסכת שבת דף נ"ח

דף נ"ח ע"א

לשמואל כבול ששנינו שלא תצא בה, הוא חותם של עבד (אבל כיפה של צמר מותר, ולא כרבי אבהו).

עבד שעשה חותם לעצמו, לא יצא בו אפילו אם הוא בצווארו, שמא יטלנו ויוליכנו בידו.

עשה לו רבו חותם בצווארו, אם הוא של טיט מותר, שלא יטלנו מעליו מחמת אימת רבו, ואם יפסק לא יביאו בידיו שאין לרבו צורך בו, של מתכת אסור, שאם יפסק מקפיד רבו שיביא את שבריו, וחוששים שיעבירנו. עשה לו חותם על כסותו, גם של טיט אסור, שמא יפסק וישבר, ומפחד רבו יקפל טליתו על כתפיו שלא יראה מקום החותם.

שמואל התיר לרב חיננא בר שמואל לצאת בחותם שבטליתו שהיה מראה שהן כפופין לריש גלותא, לפי שריש גלותא לא הקפיד עליו אם ילך בלא חותם, אבל לשאר חכמים אסר שריש גלותא הקפיד עליהם וחוששים שיקפלו טליתם.

היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפיו חייב חטאת, שהוא כמשאוי כיון שאינו דרך מלבוש.

חותם של עבד אפילו של מתכת אינו מקבל טומאה, שאין עשוי לנוי ותכשיט אלא לגנאי, ואינו כלי תשמיש. זוג שבצווארו או בכסותו מקבל טומאה, שתכשיט הוא.

כלים של מתכת מקבלין טומאה, כלים העשויין מטיט שאינו מצרפו בכבשן ככלי חרס, וכן כלי גללים או כלי אבנים, אינם מקבלים טומאה.

זוג שבצווארו של עבד לא יצא בו, דילמא מפסיק ואתי לאתויי. זוג שהוא ארוג בכסותו, מותר לצאת בו שאין לחשוש שיפסק.

לא תצא בהמה לא בחותם ולא בזוג, בין בצווארה ובין בכסותה, שנראה כהולכת לשוק למכור.

דף נ"ח ע"ב

זוג של בהמה: אין בו עינבל אינו מקבל טומאה, שאין תכשיט לבהמה, יש בו עינבל מקבל טומאה, שמשמיע קול בכלי מתכות מקבל טומאה, שנאמר כל דבר אשר יבוא באש אפילו דיבור יבוא באש.

זוג של דלת: טהורה שהוא בטל לדלת המחובר לבית שמחובר לקרקע.

זוג של דלת ותלאו בבהמה, מקבל טומאה מכאן ולהבא, שכל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה. זוג של בהמה (שיש בה עינבל) ועשאו לדלת, אע"פ שחיברו לדלת וקבעו במסמרים מקבל טומאה גם מכאן ולהבא, שכל הכלים אינם עולין מתורת טומאה שירדה להן (גם כשעדיין לא נטמאו), אלא בשינוי מעשה (וחיבורו בדלת אינו שינוי, רק כשמשנהו ממה שהיה).

זוג העשוי לקול: כגון למכתשת – לפטם סממנים, לעריסה – לקשקש לתינוק שיישן, למטפחות ספרים – שמקשקשים כשנושאם לבית הכנסת שיבואו התינוקות, למטפחות תינוקות שתולין בצווארן. אם יש להם עינבל טמאין, אין להם עינבל טהורין. זוג העשוי לאדם גדול: טמא גם בלא עינבל משום תכשיט.

ניטלו עינבליהן (של זוג העשוי לקול) אם נטמאו קודם שניטל מהם העינבל עדיין טומאתן עליהן, ואינן ככלי שנשבר (אך מכאן ולהבא אין מקבל טומאה. רש"י עפ"י מהרש"ל), לאביי משום שהדיוט יכול להחזיר העינבל. ולרבא (להלן נט.)  משום שעדיין ראויין למלאכה גם בלא העינבל, למ"ד דבעינן שיהא ראוי למלאכתו הראשונה משום שראוי הזוג להקישו ע"ג חרס ולהשמיע קול, ולמאן דלא בעי מעין מלאכתו הראשונה משום שראוי לגמע בו מים לתינוק.

הזוג והעינבל חיבור, שאם נטמא א' מהן השני טמא, וכן אם הזה על א' מהן השני טהור. מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני, מן התורה בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה ובין להזאה, שלא בשעת מלאכה אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה אע"פ שהן מחוברים. ורבנן גזרו על הטומאה שיהא חיבור גם שלא בשעת מלאכה משום טומאה בשעת מלאכה, ועל הזאה בשעת מלאכה שאינו חיבור משום הזאה שלא בשעת מלאכה.

***************

יום שני י' אייר תש"פ

מסכת שבת דף נ"ט

דף נ"ט ע"א

לגבי טומאת מדרס הכלל הוא שאם אומרים לו 'עמוד ונעשה מלאכתנו' אינו טמא. ושני דינים בזה, א. זב שכפה סאה או תרקב וישב עליה אינה טמאה, שנאמר 'אשר יֵשֵב' 'אשר ישכב' (ולא אשר יָשַב או שכב), ומשמע שדוקא כלי שמיוחד לישיבה או שכיבה נטמא מדרס. ב. כלי המיוחד לישיבה או שכיבה שנטמא מדרס, ואחר כך נשבר ושוב אין ראוי לישיבה או שכיבה, נטהר.

לגבי טומאת מת, הדין הא' בודאי לא נאמר, ולכו"ע גם כלי שאין מיוחד למת נטמא ממנו. בדין הב' מחלוקת, והיינו אם נטמא במת, ואחר כך נשבר ושוב אין ראוי למלאכתו הראשונה, רק למלאכה אחרת, לרבי אלעזר אין אומרים בזה 'עמוד ונעשה מלאכתנו', וטמא. לרבי יוחנן, אומרים 'עמוד ונעשה מלאכתנו', וכיון שאין ראוי למלאכתו הראשונה – נטהר.

סנדל של בהמה של מתכת טמא. א. לרב משום שראוי לשתות בו מים במלחמה, ולשיטתו אם מאוס אינו מטמא. ב. לרב חנינא שראוי לסוך בו שמן במלחמה, ולשיטתו טמא גם אם מאוס. ג. לרבי יוחנן שמניחו ברגליו כשבורח מן הקרב ורץ על קוצים. ולשיטתו אם הוא כבד שאין ראוי לברוח בו, אינו טמא.

דף נ"ט ע"ב

עיר של זהב: א. לר"מ לא תצא בו, יצתה חייבת חטאת שהוא משאוי. ב. לחכמים לא תצא, ואם יצתה פטורה, שהוא תכשיט וחיישינן דילמא שלפא ומחויא ואתי לאתויי. ג. לרבי אליעזר יוצאה לכתחילה, שרק אשה חשובה דרכה בעיר של זהב ואשה חשובה לא משלפא ומחויא.

כלילא – שקושרין על הפדחת מאוזן לאוזן: דאניסכא – שכולו טס זהב או כסף, אסור לכו"ע, דחשיב וחוששין דלמא מישלפא. דארוקתא – רצועה שמצויירת בזהב ואבנים טובות, לרב אסור, שהזהב שבו הוא העיקר וקא מישלפא, לשמואל האבנים שבה הוא העיקר ולא משלפא. לרב אשי, דארוקתא לכו"ע מותר, דאניסכא, לרב אסור דילמא משלפא, ולשמואל מותר שרק אשה חשובה יוצאת בכך ואשה חשובה לא משלפא.

קמרא – אבנט חשוב, מותר. י"א של רצועה שמשבצות זהב ואבנים קבועות בו, שהוא תכשיט, ולמשלפא לא חיישינן שאין דרך להתיר חגורו בשוק. וי"א בעשוי כולו מזהב או כסף שכך דרך בני מלכים וכל בני ישראל בני מלכים הם.

שני חגורות משאוי הוא ואסור (וי"מ שמותר, ורש"י דחה דבריהם).

רסוקי – חתיכת מעיל רחבה, אם רצועות קצרות תלויות בה לקושרה בהם ולהדקה סביבותיו, מותר, דאין לחשוש שיפול ויעבירנו. ואם לאו, אסור.

לא בקטלא – בגד שיש לו שנצים שמכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה, והבגד תלוי על לבה, וחשוב ומצוייר בזהב. וי"מ כמין חצי עגול עשוי כמין כלבוס.

לא בנזמים, היינו נזמי אף, אבל נזמי אזניים מותר דטירחא למישלף ואחוויי.

***************