לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי ד' אייר תש"פ
מסכת שבת דף נ"ג
דף נ"ג ע"א
חמור יוצא במרדעת רק אם היא קשורה לו מערב שבת שע"י כן נחשב כמלבוש ולא כמשאוי. ובאוכף אינו יוצא אפילו אם קשורה מע"ש, לרשב"ג יוצא גם באוכף אם קשורה מע"ש, ובלבד שלא יקשרנו במסריכין או רצועה תחת זנבו שנראה בכך שרוצה להטעינו משוי.
מותר ליתן מרדעת ע"ג חמור בשבת משום צער צינה (אע"פ שדומה שצריך להטעינה משאוי), אבל ליטול ממנה אוכף אמרו בברייתא שאסור, א. משום שיכול ליפול ממילא ע"י שמוליכה ומביאה בחצר. ב. שהנחת מרדעת מחממה ויש לה צער, ונטילת האוכף מצננה וחמור גם בתמוז קר לו. (ולרב שמתיר תליית טרסקל לתענוג כדלהלן, מותר גם ליטול ממנה אוכף כדי לצננה. רש"י ע"ב ד"ה לא).
לרב תולין טרסקל לבהמה (סל מלא שעורים בצווארה) בשבת כדי שתאכל בתענוג ולא תטרח לשוח על הארץ, לשמואל אסור, אבל סייחים קטנים שיש להם צער (לשוח ע"ג קרקע) מותר, ולא יצאו בו לרה"ר משום משאוי.
לא יצא הסוס בזנב שועל (שתולין בין עיניו שלא ישלוט בו עין), ובזהרורית שבין עיניו (לנוי). זב לא יצא בכיסו (שתולין באמתו לבדוק מנין ראיותיו), ולא עזים בכיס שבדדיהן (לקבל החלב או שלא ישרטו), ולא פרה בחסום שבפיה (שלא תרעה משל אחרים), קמיע אפילו מומחה (ראה להלן ע"ב) שכל אלו אינם שמירת גופה אלא משאוי. ולא תצא בהמה בסנדל שברגליה (דלמא מישתליף ואתי לאתויי). וזה חומר בבהמה מבאדם (שאדם יוצא בסנדל).
אבל יוצא באגד שעל המכה (דליכא למימר אתי לאתויי), בקשישין שעל השבר (דפין שקושרים על עצם שנשבר שלא ינוד עד שיתחבר), ובשליה המדולדלת בה.
זוג שבצאוורה פוקקין אותה שלא יוליד קול ומטיילת עמו בחצר, אבל לא ברה"ר (דמחזי כמאן דאזיל לחינגא).
דף נ"ג ע"ב
קמיע מומחה שלא תצא בה בהמה היינו כשהוא מומחה לאדם, דמומחה לאדם אינו מומחה לבהמה דאדם אית ליה מזלא (מלאך שמליץ עליו), אבל קמיע המומחה לבהמה יוצאת בה.
בהמה שיש לה מכה סכין אותה בשמן ומפרכסין אותה משום צער, בגמר המכה שכבר נתרפאה אין סכין ומפרכסין אותה משום תענוג (ולרב המתיר לתלות בה טרסקל מותר). ולאדם מותר אפילו משום תענוג.
בהמה שאחזה דם איו מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן (אע"פ שיש לה צער), גזירה משום שחיקת סממנים, אבל אדם מותר שנראה כמיקר. (ובהמה אין דרכה להקר ויודעים שכוונתו לרפואה) ולרבי אושעיא אין גוזרים (בבהמה) שאר רפואות משום שחיקת סממנים (ומותר גם בבהמה).
בהמה שאכלה כרשינן הרבה (וצריכה להשתלשל להוציא רעי), לת"ק לא יריצנה בחצר כדי שתתרפה (גזירה משום שחיקת סממנים). ורבי אושעיא (י"ג יאשיה) מתיר (שאינו גוזר כנ"ל). אמר רבא הלכה כרבי אושעיא.
עזים בכיס שבדדיהן לרבי יוסי דמתניתין אסור, לרבי יהודה ליבש מותר דצורך גופה הוא ואינו משאוי ומהודק שפיר, ליחלב אסור דהחלב שבתוך הכיס הוי משאוי.
מעשה באחד שמתה אשתו ולא היה לו שכר למינקת ונפתחו לו דדים. לרב יוסף מפני שהיה אדם גדול נעשה לו נס, לאביי מפני שגרוע היה שנשתנו לו סדרי בראשית.
מעשה באחד שנשא גידמת ולא הכיר בה עד יום מותה לרב מכח גודל צניעות האשה לרבי חייא מגדול צניעות האיש.
זכרים יוצאין לבובין לרב הונא שמחברין בקשר שנים שנים, וכמו לבבתני אחותי כלה. לעולא עור שקושרין נגד לבם שלא יפלו עליהן זאבים, ונופלים יותר על זכרים שחטמיהם זקופים ומביטין לכאן וכאן וסבורים שרוצים להילחם עמהם. לרב נחמן בר יצחק עור שקושרין תחת זכרותן.
רחלים יוצאות שחוזות שאוחזין האליה שלהן למעלה שיעלו עליהן זכרים
***************
יום רביעי ה' אייר תש"פ
מסכת שבת דף נ"ד
דף נ"ד ע"א
הרחלות יוצאות כבולות – שקושרין אליה שלהן למטה שלא יעלו עליהם זכרים.
ויקרא להם ארץ כבול – לרב הונא שהיו בה בני אדם שמכובלין בכסף וזהב, ולא ישרו בעיניו, שמחמת עושרם לא עבדו למלך. ולר"נ בר יצחק ארץ מלחה ומתבקעת, והרגל טובעת בה עד פרק התחתון שנקרא 'כבלא'.
הרחלות יוצאות כבונות – שמחברים בהם בגד בקרסי מתכת, לשמור צמרן כדי לעשות מהן כלי מילת. וזהו צמר לבן ששנינו שהשאת דומה לו.
רב פסק כרבי יהודה שהעיזים יוצאות צרורות ליבש ולא לחלב. שמואל, י"א שפסק כרבי יוסי שבשניהם אסור, וי"א שפסק כרבי יהודה בן בתירא בברייתא שמעיקר הדין היה מותר ליבש, ומשום שהרואה אינו מבחין אם לחלב או ליבש אסרו בשניהם. ולרבין אמר ר' יוחנן הלכה כת"ק במשנתינו שבשניהם מותר.
משנה לא יצא גמל במטולטלת י"מ ברש"י רצועה שתחת זנבו, וי"מ מרדעת, וכך נראה לרש"י שבזה יש לחשוש שמא תפול ויעבירנו. ואח"כ פירש רש"י (בגמ' ד"ה בשליתה) שהוא כר קטן מלא מוכין שנותנים תחת זנבו שהרצועה לא תשחית את הבשר כשמעכבת את המשוי שעל הגמל כשהוא יורד.
לא יצא גמל או שאר בהמה לא עקוד ולא רגול (שעוקדים ידיהם עם רגליהם בכבלים שלא יברחו).
לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אחד מהן, אבל מכניס חבלים (של כמה גמלים) לידו וימשוך, ובלבד שלא יכרוך החבלים בכרך אחד (מבואר בגמ').
אם המטולטלת קשורה בזנבו וגם בחוטרתו, יוצא בה (הואיל וקשורה בשניהם לא תפול), וכן אם היא קשורה בשילייתו (שלא ינתחה משום שכואב לה).
לא יצא הגמל עקוד. לברייתא א' היינו שקושר שתי ידים או שתי רגליים כאחד. לברייתא ב' או קשירת יד ורגל כאחד או קשירת שתי ידיים או שתי רגליים. לברייתא ג' היינו קשירת יד ורגל כעקידת יצחק, וכן סובר ר' יהודה.
לא יצא רגול, והיינו שלא יכוף אחד מידיו ע"ג זרועו כלפי מעלה וקושרו כדי שלא יהיה לו רק שלש רגלים לברוח.
לא יקשור גמלים זה בזה משום שנראה כמוליך אותם לשוק למוכרם.
לא יכרוך ויקשור חבלי הגמל (בשתי תכיפות), כשאחד מהם צמר והשני של פשתים, משום שידו מתחממת בכלאים (וסובר שדבר שאינו מתכוון אסור).
כשמושך חבל הגמל לא יצא ראש החבל מתחת ידו שדומה כנושאה בידו ולא נראה כאפסר הגמל, ומעיקר הדין אין איסור עד טפחיים, אבל הבא לימלך מורין לו שלא יצא יותר מטפח שלא להקל באיסורים.
דף נ"ד ע"ב
החבל שבינו לבין הגמל אין בו שיעור, אבל צריך שיגביה אותו מן הקרקע טפח (שיהיה נראה שהבהמה נמשכה בו ולא כמשאוי).
משנה. אין חמור יוצא במרדעת שאינה קשורה מע"ש (כנ"ל בדף נ"ג, שלא גילה מאתמול שיהא לה למלבוש).
ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק (ואינו משמיע קול), דמחזי כאזיל לחינגא (לשוק למכור, ותולין לו זוג לנאותו).
ולא בסולם שבצווארו, שקושרים אצל הלחי כשיש לו מכה, כדי שלא יחזיר צווארו לצד המכה לחככה בשיניו. שהם חשובים ואם יפלו יש לחשוש שיעבירנו.
ולא רצועה שברגליו, בהמה שפסיעותיה קצרים, קושרים כמין טבעת או רצועות במקום שרגליה שמנקשין זו בזו. וחוששים שמא יפול ויעבירנו (וכן בכל אלו דלהלן).
תרנגולים לא יצאו בחוטין שעושים לסימן שלא יתחלפו, ולא ברצועה שקושרים ברגליהם כדי שלא יתיזו וישברו כלים.
אין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה (שלא ישחת כשנגרר הזנב לארץ).
אין העגל יוצא בגימון, והוא עול קטן שמניחין בצווארו שיהיה רגיל לכוף ראשו כשיגדל.
ולא פרה בעור הקופר (שרץ שנימיו חדין כמחט וקושרין עורו בדדי הפרה שלא ינקוה עלוקה), ולא ברצועה שבין קרניה. ופרתו של ראב"ע יצאה כן שלא ברצון חכמים.
אין רחלים יוצאות חנונות. א. לרב אחא בר עולא היינו עזק (צמר גפן או דבר רך) שטומנין בשמן, ומניחים על פדחתה לאחר הגזיזה כדי שלא תצטנן. ב. לר"פ בר שמואל היינו שני עזקין שטומנין בשמן ומניחים כשכורעת לילד, אחד על פדחתה ואחד על הרחם כדי שתתחמם. ג. לרב הונא היינו קיסם מעץ הנקרא 'חנון', שמניחים בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו דרני ראשה, ובזכרים אין צריך שמנגחים זה את זה וממילא נופלים. ד. לשמעון נזירא היינו קיסם מעץ 'רותם' שמניחים בחוטמה.
ולא ברצועה שבין קרניה לרב (דנטירותא יתירתא משאוי הוא) אסור בין לשמור ובין לנוי, לשמואל (דלא הוי משאוי) לנוי אסור לשמר מותר.
פרתו של ראב"ע שיצאה ברצועה לא שלו היתה אלא של שכנתו, ומשום שלא מיחה בה נקראת על שמו.
מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו (נענש על עבירות שבידן), באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו (בכל ישראל, וכגון מלך ונשיא) נתפס על כל העולם כולו.
***************