לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי כ"ג סיון תש"פ
מסכת שבת דף ק"ב
דף ק"ב ע"א
חיוב חטאת הוא רק כשתחילתו וסופו שגגה. ולכן, הזורק אבן בשוגג ונזכר אחר שיצאה מידו קודם שתנוח, פטור – למסקנת הגמרא – אפילו אם נח ברה"ר לאחר שנזכר, ואע"פ שאין אוגדו בידו ולא היה יכול להחזירה. וכן הזורק לעשות חבורה באדם או בהמה ונזכר קודם שנעשית החבורה, אפילו אם לא היה יכול להחזירה כשזנכר, פטור.
הזורק אבן בשוגג וקלטה אחר או כלב או נשרפה פטור, שאין כאן הנחה.
הזורק עץ שקשור לחבל והחבל נשאר בידו,פטור. שאין כאן זריקה.
זרק ונזכר וחזר ושכח קודם שתנוח, ולאחר מכן נח ברה"ר, חייב. שהרי תחילתו וסופו בשוגג. (ואע"פ שהיתה ידיעה בינתיים, אין ידיעה לחצי שיעור כשאין בידו להחזיר, כמבואר בסמוך).
המעביר שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד ושתי אמות בשוגג, פטור מחטאת, אפילו למ"ד אין ידיעה לחצי שיעור, משום שגמר שיעור ארבע אמות במזיד. אבל הזורק חייב אפילו למ"ד יש ידיעה לחצי שיעור, כיון שאין בידו להחזיר לא נגמרה מלאכה עד שעת הנחה, וכולה שגגה אחת.
הזורק ונח בפי כלב או פי כבשן- אם כיוון לכך חייב, משום שהחשיבה למקום. אם לא כיון לכך פטור.
דף ק"ב ע"ב
פרק הבונה
הבונה, המסתת (מרביע את האבן ומתקנה כפי מנהג המקום), המכה בפטיש (כל גמר מלאכה), הקודח, כל שהוא – חייב.
העושה מלאכה שיש מתקיימת כיוצא בו – חייב.
המכה בקורנוס על הסדן – לרשב"ג חייב (מבואר בגמרא קג.).
בניין כל שהוא ראוי – א. לר' ירמיה עני חופר גומא להצניע פרוטות, וכך עשו במשכן תופרי יריעות להצניע מחטים. ב. לאביי אין לומר כן שהן מחלידות, אלא עני עושה רגלי כירה קטנה לשפות קדירה, וכך עשו מבשלי סימנים כשחסר להם מעט. ג. לר"א בר יעקב אין לומר כן שאין עניות במקום עשירות, אלא בעה"ב שיש לו נקב בבירתו סותמו בטיט, וכך עשו לקרש שנפלה בו תולעת.
המצדד את האבן – שמישבה במקומה בקרקע ביסוד הבנין, אפילו לא חיברו בטיט, חייב. ובמציעתא – כל הבנין כולו מהיסוד עד שורה העליונה – אם נתן טיט חייב ואם לאו פטור. בדימוס העליון – אפילו הניח בלא צידוד חייב.
המסתת, העושה חור בלול של תרנגולים (שיצא הריח ולא יוזקו התרנגולים), המכניס יתד בתוך בית יד של קרדום להדקו, לרב חייב משום בונה, לשמואל משום מכה בפטיש.
***************
יום רביעי כ"ד סיון תש"פ
מסכת שבת דף ק"ג
דף ק"ג ע"א
הקודח ע"מ למלאות את החור ע"י יתד – לרב, אע"פ שעדיין לא נתן בו את היתד חייב משום בונה, שהועיל לבנין. לשמואל הסובר (לעיל קב:) שנוקב לאו בונה הוא, אם קדחו במסמר ארוך והניחה בחור לתלות בה, חייב משום מכה בפטיש.
החוקק כשיעור שלשה לוגין בגולם גדול שראוי לחקוק בו קב, אע"פ שעתיד להוסיף עליו חייב, משום שיש שמקיימין כשיעור שלשה לוגין.
המכה בקורנס על הסדין לרשב"ג חייב, שכך עשו מרדדי טסין במשכן שהכו ג' על הטס ואחת על הסדן, כדי להחליק את הקורנס שלא יבקע את הטס כשמכהו.
החורש חייב בכל שהוא – שראוי לזרוע בה נימא של דלעת, וכן במשכן ראוי לקלח אחד של סממנים.
מנכש (עוקר עשבים רעים), מקרסם (קוצץ ענפים יבשים לתקן את האילן), מזרד (קוצץ ענפים חדשים כשהן מרובין) – כל שהוא חייב.
המלקט עצים (קוצץ מן המחובר): לתקן את האילן או הקרקע – כל שהן, להיסק – לבשל כגרוגרת מביצת תרנגולת שקלה לבשל. מלקט עשבים: לתקן – כל שהוא, לבהמה – כמלא פי גדי.
התולש עולשין או זרדים – לאכילה בכגרוגרת, לבהמה כמלא פי גדי, להיסק כדי לבשל ביצה קלה. והיינו באגם (שאין צריך ליפות) או בשדה של חבירו וכשאינו מכוין ליפות, אבל בשדה שלו חייב גם כשאינו מכוין ליפות שפסיק רישא הוא (אבל בשדה חבירו לא אכפת לו).
הכותב ב' אותיות אפילו אותיות שוות (שתיהן אלפיו), אפילו אחת בדיו ואחת בסיקרא, בכתב של כל אומה, חייב.
רשם שתי רשימות לסימן כדרך שרשמו על קרשי המשכן, לרבי יוסי חייב.
נתכוון לכתוב תיבה גדולה וכתב שתי אותיות ממנה שהיא תיבה בפני עצמה, כגון שם משמעון, חייב לרבי יהודה.
כתב בשמאל – לאביי, כל אדם חייב בימין ופטור בשמאל, איטר חייב בשמאל ופטור בימין, והשולט בשתי ידיו חייב בשתיהם. לר"י ברה דבת יעקב, לרבי יוסי שמחייב גם ברושם, חייב כל אדם גם בשמאל.
דף ק"ג ע"ב
הכותב שתי אותיות מתיבה שלימה: א – לרבי יהודה (במשנתינו) ות"ק בברייתא, שתי אותיות שונות מתיבה שלימה כגון 'שם' משמעון חייב, שתי אותיות שוות, אפילו אם יש לה משמעות כגון 'שש' מששך, פטור. ב – לרבי יהודה בשם ר"ג גם שתי אותיות שוות מתיבה גדולה ('שש' מששך), חייב. ג. לרבי יוסי חייב אפילו על רושם, כגון שתי שריטות על נסר אחד או שריטה אחת על שתי נסרים. ד. לרבי שמעון אינו חייב עד שיכתוב את כל התיבה שנתכוון לה מתחילה (וכן סובר לענין שאר מלאכות כמבואר להלן בסמוך), אבל אין צריך לכתוב את כל הפסוק שנתכוון לכתוב.
קודח מגרר מעבד וצר צורה בכלי – לת"ק חייב בכל שהוא, אפילו לא גמר מה שנתכוון מתחילה, לר"ש אינו חייב עד שיעשה את כל מה שנתכוון לעשות מתחילה.
כתב 'שמ' משמעון לר"י בן בתירה חייב, שהיא תיבה בפנ"ע, ואע"פ ש'שם' כותבין בסתומה ומ"ם של שמעון פתוחה, סתום שעשאו פתוח כשר. (ולתנא בברייתא הסובר סתום ועשאו פתוח פסול, כתב 'שמ' משמעון פטור).
וכתבתם שתהא כתיבה תמה. ולא יכתוב א – ע (שדומין בקריאה), ב – כ, ג – צ וכו' (שדומין בכתיבה), לא יכתוב פשוטין כפופין או להיפך, סתומים פתוחים או להיפך. (ולר"י בן בתירה פתוח שעשאו סתום או להיפך כשר). פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה וכן להיפך.
כתב את התורה כשירה (בדילוגין), כתב שירה כשאר הס"ת, שלא בדיו, כתב שמות בזהב, יגנזו.
***************
יום חמישי כ"ה סיון תש"פ
מסכת שבת דף ק"ד
דף ק"ד ע"א
מ"ם סתום וסמ"ך שבלוחות עמדו בנס, שהלוחות היו חקוקים משני צדיהם, והכתב היה נקרא בפנים ומבחוץ.
אותיות 'מנצפ"ך' פתוחות וסתומות היו מתחילה, ושכחו איזה מהם באמצע תיבה ואיזה בסופה, והצופים חזרו ויסדום.
אלה המצוות – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.
רמזים באותיות התורה: אלף בינה – למוד תורה. גמול דלים, רגלה של ג' פשוטה לד' שדרך גומלי חסד לרוץ אחר דלים, רגל ד' פשוטה לג' שימציא עני עצמו לעשיר, פני ד' שלא כנגד ג' שיתן לו בצנעה שלא יתבייש ממנו. ואם תעשה כן (לימוד תורה וגמילות חסד), הקב"ה ששמו ה' ו', זן וחן אותך ומטיב לך ונותן לך ירושה וקושר לך כתר לעוה"ב.
מ' פתוחה וסתומה – מאמר פתוח וסתום, שיש דברים שרשות לדורשן ויש שלא (כמעשה מרכבה). נו"ן כפופה ופשוטה – נאמן כפוף ופשוט, שיהיה כפוף ועניו, ולעוה"ב יהיה פשוט וזקוף. סמוך עניים או עשה סימנים לתורה. פ' כפופה ופשוטה – פה פתוח וסתום, שלפעמים יהיה פיו פתוח ולפעמים סתום (אם חכמי הדור אין מרביצים תורה לתלמידים, יפתח פיו, ואם מרביצים תורה יסתום פיו. רש"י ברכות סג.). צדיק כפוף ופשוט – שיוסיף כפיפה על כפיפתו.
קדוש ורשע – פני ק' מוחזר מר', שהקב"ה אין יכול להסתכל ברשע, תג של ק' כלפי ר' שאם יחזור בתשובה קושר לו הקב"ה כתר כמותו, רגל ק' תלויה שאם רוצה חוזר בתשובה ונכנס דרך הפתח, שהבא ליטמא פותחין לו והבא ליטהר מסייעין אותו.
שקר אמת – שקר אותיותיו קרובות בסדר א' ב', אמת רחוקות (תחילה אמצע וסוף), ששקר מצוי ואמת לא. אותיות שקר עומדות על רגל אחת, ואותיות אמת מושכבין תחתיהן כלבינה, שאמת עומדת ושקר לא.
רמזים בסדר א"ת ב"ש וכו': על רשעים נדרש – אותי תעב אתאוה לו? בי לא חשק שמי יחול עליו? גופו טימא ארחם עליו? דלתותי נעל קרניו לא אגדע? ועל צדיקים נדרש – אם אתה בוש מלחטוא, גור בדוק, תהא נפשך צרורה תחת כסאי. ה"ץ ו"פ – חציצה בינך לאף, ז"ע ח"ס ט"ן – אין אתה מזדעזע מן השטן.
י"ם כ"ל (המשך מא"ת ב"ש) – שר גיהינום אומר להקב"ה: תן כולם לים – לגיהנום, ואפילו ישראל, משיב הקב"ה: אח"ס בט"ע גי"ף (סדר אותיות המחולק לג' קבוצות) – אני חס עליהם מפני שבעטו בניאוף, דכ"ץ – דכים (טהורים) כנים וצדיקים הם, הל"ק – אין לך חלק בהן. אומר השר להקב"ה: מרז"ן ש"ת – מרי זניני מזרעו של שת (כל האומות וגם ישראל), משיבו הקב"ה: א"ל ב"ם ג"ן ד"ס (סדר אותיות מחולק לשתי קבוצות) – לא יהא לך חלק בהם, אוליכם לגן הדס (גן עדן). אומר השר: ה"ע ו"פ – הנני עייף ברעב. משיב הקב"ה: ז"ץ ח"ק – זרעו של יצחק הם ולא אתנם לך. ט"ר (המתן) י"ש כ"ת יש לי כיתות של עכו"ם ליתן לך.
דף ק"ד ע"ב
משנה. הכותב שתי אותיות בהעלם אחד – חייב.
כתב בדיו, סם, סיקרא, קומוס, קנקנתום, ובכל דבר שרושם, כגון מי טריא (מין פרי וי"א מי גשמים) ומי עפצים, על שתי כותלי זוויות הבית (מזרח וצפון הסמוכות במקצוע), על שתי שפתי לוחות של פנקס הסמוכין ונקרין זה עם זה, חייב.
הכותב על בשרו בדיו – חייב. מסרט על בשרו – לר"א חייב ולחכמים פטור.
כתב במשקין (מי תותים המשחירין) או במי פירות, באבק דרכים (טיט, ל"א שרט באצבעו אותיות באבק), באבק של קסת הסופר, ובכל דבר שאין מתקיים – פטור.
כתב לאחר ידו, ברגלו בפיו במרפיקו, נתכוון לכתוב ח' ודילג הקולמוס את הגג ונראה שני זיינין, כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה, על שתי כותלי הבית שאינן במקצוע או על שני דפי פנקס שאינם סמוכים – פטור.
כתב אות אחת נוטריקון, שעשה עליה נקודה לסימן שנכתבה לתיבה שלימה – לרבי יהודה בן בתירה חייב לחכמים פטור.
כתב גט במי טריא, במי עפצים, בעופרת, בפחם, בשיחור – כשר.
כתב ע"ג כתב – לתנא במשנתינו אינו כתב, ופטור בשבת, וכן שם שכתבו בלא כוונה, אין יכול לקדשו בהעברת קולמוס. לרבי יהודה הוא כתב, וחייב בשבת, וכן לענין שם מעביר עליו קולמוס ומקדשו.
כתב אות אחת סמוך לאות הכתובה – לתנא במשנתינו פטור, לר"א חייב. וכן נחלקו כשהוסיף חוט אחד על האריג. כתב אות אחת והשלים את הספר, או שארג חוט אחד והשלים את הבגד – לרבא בר"ה תלוי במחלוקת ר"א ורבנן, לרב אשי לדברי הכל חייב.
כתב אות אחת בטבריה ואחת בציפורי על שתי שפתי לוחות, חייב, שמחוסר רק קריבה, אבל הכותב על שתי קירות פטור, שמחוסר מעשה קציצה לקרבן.
הגיה אות אחת חייב – לרב ששת שהיה כתוב ח' במקום שתי זיינין ונטל את גגו ועשאו לשתים, לרבא שנטל תגו של ד' ועשאו ר', שנעשה כל הספר מתוקן ע"י אות אחת (כרב אשי לעיל שאות אחת המשלים את הספר חייב לכו"ע).
***************