לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון כ"ב ניסן תשפ"א
מסכת שקלים דף י"ד
דף י"ד – עמוד א'
נחוניה היה חופר שיחין ומערות לעולי רגלים, וידע איזה סלע מוציא מים קרים, ואיזה מוציא מים חמים, ועד היכן חמימותו מגיעה, ואף על פי כן מת בנו בצמא (משום שפגם קצת במצוותו).
כל האומר שהקדוש ברוך הוא מוותר על עבירות יוותרו בני מעיו, אלא שהוא מאריך אף וגובה את שלו.
הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים בעולם הזה כחוט השערה, כדי שלא יכנסו לפתח חטאת רובץ.
מעשה בחסיד שהיה חופר בורות שיחין ומערות, שבתו הייתה עומדת להינשא ושטפה נהר, ואמר רבי פנחס בן יאיר כיון שהיה מכבד בוראו במים לשם שמים ודאי תעלה, וכך היה.
גביני כרוז היה מכריז בכל יום בבית המקדש: עמדו כהנים לעבודה, ולויים לדוכנן, וישראל למעמדן. אגריפס המלך שמע קולו עד שמונה פרסאות ונתן לו מתנות הרבה.
המתמנה פרנס על הציבור זוכה להימנות עם גדולי הדור, וקל וחומר אם נתמנה לחיי נפשות.
הוגרס הלוי היה ממונה על השיר ונעימה יתירה היה יודע, וכשהיה נועץ גודלו בתוך פיו היה מוציא כמה מיני זמר, והיו כל הלויים נרתעים לאחוריהם מהכרעת קולו.
בית גרמי היו בקיאים במעשה לחם הפנים וברדייתו מן התנור שלא ישבר – לפי שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה, ולא למדוהו לאחרים כדי שלא יעשו כן לפני עבודה זרה, והיו מזכירים אותם לשבח שמעולם לא יצאה ביד בניהם פת נקיה – שלא יהיו אומרים מלחם הפנים הם אוכלים.
בית אבטינס היו ממונים על מעשה הקטורת, והיו בקיאים בפיטומה ובעשב המעלה עשנה כמקל, ולא רצו ללמדה לאחרים שלא יעשו כן לפני עבודה זרה. ורבי ישמעאל (וי"ג רבי וסי) אומר שנתכוונו לכבודם ולמעט כבוד המקום ולכן נתמעט כבודם. ומזכירים אותם לשבח שמעולם לא יצאה מהן אשה מבושמת לשוק, והיו מתנים כן לפני נשואיהם. ואחר החורבן מסרו מגילת סמנים שבידן, ואמר רבי עקיבא שמכך ניכר שכוונתם היה לשם שמים, ושוב אין להזכירם לגנאי (ולעתיד לבא יחזירו להם כבודם).
דף י"ד – עמוד ב'
פנחס היה ממונה על הלבשת כהן גדול שיהיו בגדיו נאים ומהודרים, וצריכים לכך מומחיות גדולה, כמו שמצינו שכהן אחד הלביש שר בשכר של שמונה או שנים עשר זהובים.
משנה . אין פוחתים משלושה גזברים על ממון הקדש, ולמעלה מהן – שבעה אמרכולין, ושני קתליקון (ממונים) עליהם.
כשחותמים ממון הלשכה, הגזבר חותם, ואחר כן האמרכול, ואחר כן הקתליקון, ואחר כן הכהן גדול, ואחר כן המלך, וכשמתירים החותמות – המלך רואה חותמו ומתיר, ואחר כן הכהן גדול, ואחר כן הקתליקון, ואחר כן האמרכול, ואחר כן הגזבר.
אין עושים שררה על הציבור בממון פחות משניים, שנאמר 'והם יקחו את הזהב' וגו', הם – לשון רבים ואין פחות משניים.
משה העשיר – לפי חמא בי רבי חנינא, מפסולת הלוחות, שנאמר 'פסל לך' – הפסולת שלך, לרב חנין, מחצב של אבנים טובות ומרגליות ברא לו הקדוש ברוך הוא בתוך אוהלו.
'והביטו אחרי משה' – נחלקו האמוראים אם לגנאי, שאמרו ראו גידול בשרו, מה שאוכל ושותה וכל מה שיש לו הוא מממון ישראל, או לשבח, ששמחו בזכותם לראות צדיק.
משנה . ארבעה חותמות היו במקדש לקבלת נסכים, והיה כתוב עליהם בלשון הקודש: א. 'עגל', לנסכי בקר, ואין חילוק בין נסכי עגל קטן לנסכי שור גדול, זכרים ונקבות. ב. 'זכר', לנסכי איל (תרגום של איל הוא דכרא). ג. 'גדי', לנסכי צאן גדולים וקטנים (כבשים ועזים) חוץ מן האיל. ד. 'חוטא', לנסכי שלש בהמות של מצורע. לבן עזאי, חמש חותמות היו (וארמית כתוב עליהם), שחותם 'חוטא' חלוק לשנים: 'חוטא דל' ו'חוטא עשיר', שלנסכים די לעני בחותם של 'גדי' (שאינו מביא מבהמות אלא 'כבש' אחד), אך צריך חותם מיוחד כיון שצריך גם לוג שמן הניתן על אוזן ובוהן, ולתנא קמא העני את הביא הלוג מביתו, ולכן היה די לו בחותם 'גדי'.
מי שצריך נסכים – הולך אל יוחנן הממונה על החותמות, ונותן לו מעות ומקבל ממנו חותם, בא אל אחייה הממונה על הנסכים, ונתן לו חותם ומקבל ממנו נסכים, לערב באים זה אצל זה ואחייה מוציא החותמות ויוחנן נותן לו כנגדם המעות, ואם פחתו משלם יוחנן מביתו, ואם הותירו הותירו להקדש, ואם אבד אחד הקונים את חותמו – ממתינים עד הערב, ואם מצא יוחנן מעות יותר מחותמות נתנו לזה נסכיו. והיה כתוב על החותם את שם היום, מפני הרמאים.
***************
יום שני כ"ג ניסן תשפ"א
מסכת שקלים דף ט"ו
דף ט"ו – עמוד א
מפני הרמאים היה כתוב על החותמות שם – היום, השבוע, החודש, המשמר.
משנה . שתי לשכות היו במקדש: לשכת חשאין – שבה היו יראי חטא נותנים בסתר, ועניים בני טובים מתפרנסים ממנה בחשאי. לשכת הכלים – כל מי שהתנדב כלי לבדק הבית זורקו לתוכה, ופעם בשלושים יום הגזברים פותחים אותה, וכל כלי שיש בו צורך לבדק הבית מניחים אותו, והשאר נמכרים ודמיהם נופלים לבדק הבית.
רבי יעקב בר אידי ורב יצחק בר נחמן היו גבאי צדקה, ונתנו לרב חמא אביו של ר' יהושעיה כסף, והוא נתנו לעניים שהיו מתביישים לקבל מיד הגבאי.
רבי זכריה חתנו של ר' לוי היו מלעיזים עליו שמקבל צדקה בזמן שאינו צריך לה, כשמת בדקו ומצאו שנתנה לאחרים.
רב חיננא בר פפא היה מחלק צדקה בלילה, כדי שלא לבייש המקבלים, ואמר לו שר הרוחות שעובר על 'לא תסיג גבול', שהלילה זמן הרוחות הוא, וענה לו, שכתוב 'מתן בסתר יכפה אף', והתפחד הרוח וברח ממנו.
'אשרי משכיל אל דל' – שמסתכל במצווה לעשותו בחכמה, כגון רבי יונה, כשראה עני בן טובים שירד מנכסיו נתן לו מעות בהלוואה, ואחר שקיבלם אמר לו שהם במתנה.
הזקנים שבימי חייא בר אדא היו לוקחים צדקה רק בין ראש השנה ליום הכיפורים, שאז עדיין לא קצבו מזונותם של השנה, אבל אחר כך לא קיבלו, שאמרו שמזונתיהם כבר מוכנים להם.
נחמיה איש שיחין ביקש ממנו עני ירושלמי שיתן לו תרנגול, ונתן לו רק מעות לקנות חתיכת בשר שור, ואכלו ומת מפני שלא היה רגיל אלא בתרנגול, ואמר נחמיה, בואו וספדו להרוגו של נחמיה.
נחום איש גם זו אמר לעני מוכה שחין שביקש ממנו צדקה בהליכתו להביא דורון לבית חמיו, ומפני שמיהר ענה לו שיתן לו כשיחזור מבית חמיו, כשחזר מצאו מת, וקנס עצמו שיתעוור, שידיו יקטעו, שרגליו ישברו, וכך היה, וכשבא רבי עקיבא לבקרו אמר לו, אוי לי שאני רואה אותך בכך, והשיבו, אוי לי שאין אני רואה אותך בכך, מפני מעלת היסורים.
רבי הושעיה הגדול אכל כל יום עם המלמד של בנו שהיה עיוור, יום אחד היו לו אורחים ולא אכל עימו, ובלילה פייסו שלא אכל עמו כדי שלא יתבזה מהאורחים, ואמר לו המלמד, אתה פייסת למי שרואים אותו והוא אינו רואה, הרואה ואינו נראה יקבל פיוסך.
רבי אליעזר בן יעקב הושיב עיוור שבא לעירו למעלה ממנו, ומחמת כך פרנסוהו בני העיר בכבוד, והתפלל העיוור על רבי אליעזר, אתה גמלת חסד למי שרואים אותו ואינו רואה, זה שרואה ואינו נראה יגמול עמך חסד.
לא מצא חן בעיני האמוראים מה שהיו עשירים שהוציאו ממון רב לייפות בתי כנסיות, בזמן שהיו יכולים לפרנס בה עמלי תורה.
כשם שאין משנים בקדשי מזבח מקדושה אחת לקדושה אחרת, כך אין משנים בקדשי בדק הבית, אך כלים שנודבו לבדק הבית ואין בהם צורך, כיון שאין בהם צורך – מוכרים אותם ונופלים דמיהם ללשכת בדק הבית.
דף ט"ו – עמוד ב'
פרק שלשה עשר שופרות
שלושה עשר תיבות היו במקדש (כמפורט להלן דף י"ח.) בצורת שופרות – רחבות מלמטה וצרות מלמעלה, מפני הרמאים – שלא יהיו עושים עצמם כמטילים לתוכם בזמן שהם נוטלים משם.
שלושה עשר שולחנות היו במקדש (כמפורט להלן דף י"ז:), שלושה עשר השתחוויות היו במקדש (להלן דף ט"ז:). ואנשי ביתם של רבן גמליאל ורבי חנינא סגן הכהנים היו משתחווים פעם נוספת נגד דיר העצים, שמסורת אבותיהם בידיהם ששם הארון גנוז.
מקום הארון לאחר שנחרב המקדש: לר' אליעזר – גלה עם ישראל לבבל, לרבי שמעון בן לקיש – נגנז במקומו, לחכמים – נגנז בדיר העצים על ידי יאשיהו.
מעשה בכהן בעל מום שהיה עוסק בבדיקת עצים מתולעים בדיר העצים, וראה אבן אחת ברצפה שהיא גבוהה משאר האבנים, ואמר כן לחבירו, ולא הספיק לגמור את הדבר ויצאה אש ושרפתו, וידעו בבירור ששם הארון גנוז.
כשהלכו ישראל במדבר, לרבי יהודה בן לקיש היו עמהם שני ארונות, אחד שהלוחות בתוכו, שהיה מונח תמיד באהל מועד, והשני ששברי לוחות מונחים בתוכו, שהיה נכנס ויוצא עמהם, לחכמים ארון ברית השם היה רק אחד, ועוד אחד שהיה מונח בו הציץ.
***************
יום שלישי כ"ד ניסן תשפ"א
מסכת שקלים דף ט"ז
דף ט"ז ע"א
יאשיהו גנז הארון, וגנז עימו – צנצנת המן, צלוחית שמן המשחה, מקלו של אהרן ופרחיו ושקדיו, וארגז שהשיבו פלישתים לאשם.
בשמים שנעשו בהם שמן המשחה – מר דרור 500 מנה, קנמן בשם 250, קנה בשם 250, קידה 500 וסך הכל היו 1500 מנים.
שמן המשחה קלט ריח הבשמים – לרבי יהודה ע"י ששלקן בתוכו, ולרבי יוסי שלק הבשמים במים, ונתן השמן ע"ג המים, וכשקלט הריח העביר השמן מעל המים.
מעשה ניסים נעשה בשמן המשחה, שלא היה בו אלא י"ב לוג, והאור והעצים והיורה בולעים מהשמן, וממנו נמשחו המשכן וכל כליו, שולחן וכל כליו, מנורה וכל כליה, אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים, כל הכהנים גדולים, המלכים, ועדיין כולו קיים לעתיד לבא.
אין מושחים את המלכים אלא ע"ג המעיין, ומן הקרן, לסימן טוב שתהא מלכותו קיימת, ואין מושחים מלך בן מלך אלא במקום מחלוקת, ואין מלכי ישראל ולא מלכי כהנים טעונין משיחה, ויהואחז (יוחנן) נמשך בשמן אפרסמון מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים.
צדקיהו – לרבי יוחנן הוא 'צדקיהו' שצידק עליו מדת הדין, והוא 'שלום' שבימיו שלמה מלכות בית דוד, ושמו מתניה. והיה שלישי לתולדות ורביעי למלכות.
מידות הארון: לרבי מאיר – באמה של ו' טפחים, ולפיכך ארכו אמתיים וחצי אמה היינו ט"ו טפחים, ורחבו אמה וחצי היינו ט' טפחים. לרבי יהודה – אמת הכלים הייתה של ה' טפחים, ולכן היה ארכו י"ב וחצי טפחים, ורחבו ז' וחצי טפחים.
דף ט"ז ע"ב
הלוחות שהיו שניים שלמים ושניים שבורים היו מונחים בארון, כל לוח היה ארכו ו' טפחים ורחבו ג'. נתנו רוחבם (12=4X3) לאורכו של ארון, ואורכם (6) לרוחבו של ארון. ונמצא שלרבי מאיר שהיה אורכו של ארון ט"ו טפחים – נשתיירו ג' טפחים, חצי טפח לכל כותל של הארון, וב' טפחים לספר תורה, וברוחבו של ארון שהיה ט' טפחים – נשתיירו ג' טפחים, חצי טפח לכל כותל, וב' טפחים לשילוט הספר. ולרבי יהודה שהיה אורכו של ארון י"ב טפחים ומחצה נשתייר חצי טפח, אצבע לכל כותל, וברוחבו של ארון שהיה ז' ומחצה נשתייר טפח ומחצה, אצבע לכל כותל, וחצי טפח לכל צד לשילוט הלוחות.
ארון שעשה בצלאל – לרבי חנינה עשה ג' תיבות, שנים של זהב ואחד עץ הנתון ביניהם, ו'תצפנו' מלמד שחיפה שפתו העליונה בזהב. לר"ש בן לקיש, תיבה אחת של עץ עשה, וציפה אותה זהב, ו'תצפנו' מלמד שציפה בזהב גם בין נסר לנסר.
עשרת הדברות היו כתובים על הלוחות: לר' חנינה בן גמליאל – ה' על כל לוח, לרבנן – י' על כל לוח, לרשב"י – עשרים על כל לוח, י' בכל אחד משני צידי הלוח, לרבי סימאי – מ' על כל לוח, י' על כל צד מרובע.
בין כל דיבור שבלוחות – היו כל דקדוקיה ואותיותיה של תורה.
ספר תורה שכתב משה – לרבי מאיר היה נתון בתוך הארון (כנ"ל), ולרבי יהודה בצד הארון.
התורה שנתן הקב"ה למשה –ניתנה באש לבנה חרותה באש שחורה, ומוכללת באש, חצובה באש, ונתונה באש.
***************
