לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון י"ז כסלו תשפ"ב
מסכת תענית דף ט'
דף ט' – ע"א
'עשר תעשר' – עשר בשביל שתתעשר, ומותר לנסות השם יתברך בזה, שנאמר 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר… ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבקות, אם אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" – עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.
'אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו', תמה רבי יוחנן שלכל דברי נביאים וכתובים יש סמך בתורה והיכן הרמז לזה, ואמר לו ילדו של ריש לקיש שמרומז בפסוק 'ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלוקים לנו', והרים רבי יוחנן עפעפיו לראותו, וסילקו אמו שלא יתן עיניו בו כמו שנתן באביו.
מטר – השם יתברך ממטיר אפילו בשביל יחיד , שנאמר 'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך', ושפע פרנסה ושובע רק בשביל רבים, שנאמר 'הנני ממטיר לכם לחם', ואף ש'מן' ירד בשביל משה מכל מקום היה בשביל רבים.
שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל משה ואהרן ומרים, באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה, מתה מרים נסתלק הבאר וחזר בזכות משה ואהרן, מת אהרן נסתלקו ענני הכבוד, וסבר הכנעני שניתנה לו רשות להילחם בישראל, אך חזרו שניהם בזכות משה, מת משה נסתלקו כולם, וזהו מה שכתוב 'ואכחד את שלשת הרועים בירח אחד' שאף שלא מתו בירח אחד נתבטל שלושה מתנות בירח אחד.
רב הונא בר מנוח ורב שמואל בר אידי ורב חייא מווסתניא אחר שהסתלק רבא באו ללמוד מרב פפא, וכל פעם שאמר רב פפא שלא כרבא היו מביטים זה לזה וחלש דעתו של רב פפא, והיו מקרים אותו בחלום הפסוק 'ואכחיד את שלשת הרועים', והבין שרוצים משמים להענישם ולכן כשנפרדו ממנו למחרת אמר להם שילכו רבנן לשלום.
דף ט' – ע"ב
רב שימי בר אשי היה מקשה הרבה קושיות לרב פפא, וכששמע שרב פפא מתפלל שיצילו השם יתברך שלא יתבייש משימי, קיבל רב שימי על עצמו שלא להקשות יותר.
'שאלו מה' מטר… ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה' – השם יתברך מוריד מטר אף בשביל איש אחד, ואף שרק שדה אחת שלו נצרכת לכך, ואף בשביל ירק יחידי.
לרב דניאל בר קטינא היתה גינה והיה מעיין בה כל יום ואמר ערוגה זו צריכה מים וערוגה זו לא, ואכן בא מטר רק במקום שהיה צריך.
'ה' עושה חזיזים' – מלמד שהשם יתברך עושה ענן לכל צדיק וצדיק להוריד לו גשמים על שדותיו.
סימן למטר – ענן קלוש שתחת ענן עבה.
גשמים דקים כקמח דק הבאים קודם המטר – סימן שיהיו גשמים לרוב ואין פוסקים מהר, וסימנך מהולתא (שמתחילה יוצא קמח דק ואחר כך הסובין). אך אם באים אחר שהתחיל המטר – פוסקים הגשמים מיד, וסימנך רעי של עיזים.
עולא ראה עננים בבבל אמר להם שיכניסו כליהם מפני המטר, ולבסוף לא בא, אמר כמו שהבבלים משקרים כך המטר שלהם משקר.
עולא ראה בבבל שחבית מלאה תמרים נמכרת בזוז, ותמה שאינם עוסקים בתורה אף שיש להם מזונות בזול, בלילה נגרם לו שלשול מחמת אכילתם, חזר ותמה איך יכולים בני בבל לעסוק בתורה כראוי אף שאוכלים תמרים הרבה מחמת שנמכרים בזול, וקשים לגוף כחרבות.
כל העולם כולו – לרבי אליעזר ממימי אוקיינוס הוא שותה ומה שאינם מלוחים הוא משום שנמתק בעבים, לרבי יהושע ממים העליונים הוא שותה, אלא שהעננים מתגברים ועולים לרקיע, ופותחים פיהם כנוד ומקבלים מי מטר ומנוקבות כבברה ובאות ומרחשות מים על גבי קרקע.
אין בין טיפה לטיפה אלא כמלא נימא.
גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ.
***************
יום שני י"ח כסלו תשפ"ב
מסכת תענית דף י'
דף י' – ע"א
ארץ ישראל – א. נברא תחילה, ב. השם יתברך משקה אותה בעצמו, ג. שותה מי גשמים, ד. שותה תחילה – משל לאדם שמגבל את הגבינה נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. שאר העולם – נברא לבסוף, והשם יתברך משקה אותו בשליח לבסוף מתמצית הנשארת בעבים אחר שתיית ארץ ישראל.
מקורו של רבי אליעזר שהגשמים (שהם ממי האוקיינוס) נמתק בעבים – שנאמר 'חשכת מים עבי שחקים' ונאמר 'חשרת מים עבי שחקים', ובצירוף שניהם יחדיו הוא 'חכשרת' והיינו שהעבים מכשירים וממתקים המים.
כשהענן קלוש והאור חודר דרכו – מימיו מועטים, וכשהוא עב ומחשיך – מימיו מרובים, ולדעת רבי יהושע זה נלמד מ'חשכת מים' (ו'חשרת מים' הוא לשון השרה – שהעננים משירים המים לארץ).
מים העליונים במאמר השם הם תלויים, ולרבי יהושע פירותיהם – זיעה שלהם – מי גשמים.
כל העולם כולו מתמצית [-א' משישים] גן עדן הוא שותה.
ארץ מצרים ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, והיא אחד משישים בכוש, וכוש אחד משישים בעולם, ועולם אחד משישים מ'גן', וגן אחד משישים מעדן, ועדן אחד משישים לגיהנום, נמצא שכל העולם כולו ככיסוי קדירה לגיהנום. ויש אומרים שגיהנום אין לו שיעור, ויש אומרים שעדן אין לו שיעור.
'שוכנת על מים רבים רבת אוצרות' – אוצרות בבל מלאות בר מפני ששוכנת על מים רבים, שבבל עמוקה מכל הארצות וגשמים מטפטפים ויורדים לשם ואינה צריכה לגשמים.
קבלה בידנו שמוטב שיהיה גשם מרובה ממה שיהא חורב בלי מטר.
משנה . מתחילים לשאול גשמים בארץ ישראל – לשיטת תנא קמא בג' מרחשון, לרבן גמליאל בז' בו שהוא ט"ו יום אחר החג – כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת, וכן הלכה.
אין שואלים גשמים בחוץ לארץ עד ס' יום בתקופה לפי שהוא מקום נמוך ולא צריך מטר כל כך, ונחלקו אם שואלים ביום הס', והלכה ששואלים.
משנה . הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים – התחילו החכמים להתענות ג' תעניות, הגיע ר"ח כסלו ולא ירדו גשמים – בית דין גוזר ג' תעניות על ציבור, ובתעניות אלו מותרים באכילה בלילה, וגם ביום מותרים במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.
לא מתחילים להתענות בחמישי – שלא להפקיע השערים, מתוך שקונים בחמישי שתי סעודות גדולות למוצאי תענית ולשבת, אלא מתענים שני חמישי ושני.
מפסיקים תעניות שני חמישי ושני אם חל בהם ראש חודש או ימים טובים הכתובים במגילת תענית.
דף י' – ע"ב
אל יאמר אדם תלמיד אני ואיני חשוב כל כך להתחיל להתענות עם היחידים, לרבי מאיר ורבי שמעון בן אלעזר – התלמידים ראויים לכך ואין בזה משום גסות רוח, לרבי יוסי ורבי שמעון בן גמליאל – כל אדם אפילו אם אינו תלמיד עושה עצמו יחיד להתענות וזכור לטוב שצער הוא לו, אבל בדבר של שבח לא יעשה עצמו יחיד או תלמיד.
איזהו יחיד – כל שראוי למנותו פרנס על הציבור. איזהו תלמיד – כל ששואלים אותו דבר הלכה בלימודו ואומר ואפילו במסכת כלה.
המתענה על הצרה ועברה, או על החולה ומת או נתרפא – הרי זה מתענה ומשלים, ואם לא נראה כמתנה עם קונו אם תעבור לא אתענה ואם לאו אתענה.
ההולך ממקום שלא שמתענים למקום שמתענים, או להיפך – הרי זה מתענה ומשלים כל התעניות שקבלו עליו בני עירו ובני המקום שהגיע אליו.
שכח ואכל ושתה – לא ינהג עידונים בעצמו – שלא יאמר הואיל ואכלתי כל שהוא אוכל הרבה.
'ויאמר יעקב לבניו למה תתראו' – אל תראו עצמכם כשאתם שבעים בפני עשיו וישמעאל, כדי שלא יתקנאו בכם, ולא הלכו למצרים אלא מחמת כן. ולכן האוכל בשעת התענית אל יתראה בפני הציבור שנראה כחתן בין אבלים ויתקנאו בו.
'אל תרגזו בדרך': לרבי אלעזר – אל תתעסקו בדבר הלכה בעיון שמא תטעו בדרך. למתניתא – אל תפסיעו פסיעה גסה, שנוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, והכניסו חמה לעיר, שלעולם יצא אדם בכי טוב – שימתין עד שיאור, ויכנס בכי טוב – בעוד שהחמה זורחת.
שני תלמידי חכמים המהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויים להישרף, אך לא יעסקו בעיון אלא בגירסא.
***************
יום שלישי י"ט כסלו תשפ"ב
מסכת תענית דף י"א
דף י"א – ע"א
המהלך בדרך לא יאכל יותר ממה שאוכל בשני רעבון, ונחלקו אם הטעם הוא משום שקשה למעיו, או מחשש שלא יהיה לו מזון לאחר כך. ונפקא מיניה – א. בהולך בספינה, יש רק טעם שני. ב. בהולך ממלון למלון שיש שם מזונות יש רק טעם ראשון. ג. במי שיכול לאכול הרבה ואינו מזיק למעיו – כרב פפא, יש רק טעם שני.
כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצל ממיתה משונה – שאינה במלאך המוות וכדרך כל אדם על מיטתו, בשכר שמצער עצמו בזמן שישראל בצער.
אסור לשמש מיטתו בשני רעבון, שצריך לנהוג בצער, וחשוכי בנים שלא קיימו פריה ורביה – מותרים.
בזמן שישראל שרויים בצער ופירש אחד מהם – באים שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחים ידיהם על ראשו ואומרים 'פלוני זה שפירש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור', וכל המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת ציבור.
בזמן שהציבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, שעל הבינונים היראים מן המיתה האומרים 'והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן… כי מחר נמות' הכתוב אומר 'אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון'. ועל הרשעים הכתוב אומר 'כי מפני הרעה נאסף הצדיק' – שלא יצטער ברעה או שלא יבקש עליהם רחמים.
יצער אדם עם הציבור כמו שמצינו במשה רבינו, שנאמר 'וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו' ולא ישב על כר או כסת כדי להיות עמהם בצער.
מי מעיד על האדם – אבני וקורות ביתו, לדבי רבי שילא – שני מלאכי השרת המלווים אותו, לרבי חידקא – נשמתו, ויש אומרים איבריו של אדם.
'אל אמונה' – כשם שנפרעים מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה, כך נפרעים מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה.
'ואין עול' – כשם שמשלמים שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה, כך משלמים שכר לרשעים בעולם הזה כדי לטורדן מעולם הבא.
'צדיק וישר הוא' – בשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפרטים לפניו ואומרים לו כך וכך עשית במקום וביום פלוני, והוא אומר הן, וחותם, ומצדיק עליו הדין ואומר יפה דנתוני.
כל היושב בתענית – לשמואל נקרא חוטא, שנאמר בנזיר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש' והחטא הוא שציער עצמו מן היין, וכל שכן למי שמצער עצמו מכל דבר. לר' אלעזר – נקרא קדוש, שממרק עוונותיו, וכמו שנאמר בנזיר 'קדוש יהיה', וכל שכן למצער עצמו מכל דבר (ומה שנאמר 'אשר חטא' היינו על שנטמא, ולשמואל מה שנאמר 'קדוש' היינו ששערו קדוש ואסור בהנאה). לריש לקיש – נקרא חסיד (אם יכול לסבול), שנאמר 'גומל נפשו איש חסד'.
דף י"א – ע"ב
לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו – ואסור להכחישו אם אינו יכול לסבול התענית.
אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים שאינו יכול ללמוד, ואין תענית מועיל לו וכמתענה מפני שאכל הכלב סעודתו ואין לו מה לאכול.
אין תענית ציבור בבבל להפסיק לאכול מבעוד יום ולאסור בנעילת הסנדל אלא תשעה באב בלבד, מפני שאינם זקוקים לגשמים.
יחיד שקיבל עליו תענית אפילו אכל ושתה כל הלילה עד עמוד השחר – למחר מתפלל תפלת עננו.
קיבל עליו תענית ולא אכל במוצאי תענית ולן בתעניתו – למחר אינו מתפלל תפלת עננו שלא קיבל התענית על שעות אלו.
המקבל עליו תענית שעות הוי קבלת תענית ומתפלל תפלת עננו.
קנקנים של חרס ששומרים בהם עכו"ם יינם מותר להשתמש בהן אחר שנים עשר חודש בלי עירוי מים שלש ימים, מפני שטעם יין נסך הלך מהם.
משה שימש כל שבעת ימי המילואים בחלוק לבן של פשתן שהיה עשוי לשם כך, לרב כהנא בחלוק לבן שאין לו שפה אלא ארוג מחוט אחד שלא יחשדוהו שמא באותה שפה הוציא מעות הקודש.
***************