
פרשת לך לך
מאת: הרב מנחם בר' רחמים צדוק
הטבע = עובדות , מעל הטבע = ערכים
האימננטיות [הדעה הסוברת שהאלוהים הוא הטבע]
"זהו החטא הראשון, אבי אבות החטאים, האחרים: 'האלו-הים הוא העולם', אלא שאין זאת טענה פילוסופית בלבד. הטבע הוא עולם העובדות. מעל לטבע משתרע עולם הערכים, שאינם עובדות. אין הבחנה בין טבע לבין נורמה. מי ששואב את ערכיו מן הטבע, מקבל עליו את גזר דינו של הטבע, חוק הג'ונגל ושלטון החזק ביותר" [בעקבות הכוזרי פרופ' ש. רוזנברג עמוד 257].
לחוקי הטבע יש השפעה משלהם על כל המתרחש בטבע, אך לא ניתן להסביר את תהליך ההתפתחות שבטבע מבלי שתהיה מעורבת בהם חוכמה, וחוכמה זו אין מקורה בטבע כפי שרוצה לומר טוען האבולוציה, אלא מקורה במטפיזיקה [מעל הטבע] היינו עולם המלאכים או השכלים הנבדלים [כהגדרת הפילוסוף] כשהזכר נזקק לנקבה, אין הוא יוצר את הוולד שבה לעולם, אלא הוא משתחל בתוך חוקיות שכבר קיימת בטבע. אין הוא מבין את תהליך ההיריון, ואין הוא מסוגל לשנות אותו [כגון: שהזכר יהרה] אלא הדחף הטבעי שבו מביא אותו לאותה פעולה טבעית מבלי שיבין את כוח היצירה הפועל מלמעלה מעולם השכל מה שלמעלה מן הטבע.
"ההבדל העקרוני הקיים בין הולדת בן ולבין הנדסה גנטית, הוא הבדל רמת הידיעות בלבד" [שם עמוד 126]
המאמין הגדול, אבי האומה אברהם אבינו ע"ה, 'שוטט בדעתו' האם הטבע יצר את עצמו? האם הטבע מנהיג את עצמו? אם כן מדוע איני יכול לברוא גולם? מדוע איני יכול לשנות את הטבע? את הגולם אני יכול ליצור רק אם הוא מסוגל לנהוג כמוני, לאכול ולשתות…להוליד… לדבר… ואף להנהיג עוד גלמים כמוהו. גולם שכזה הוא כזה שקם על יוצרו, כשתשובתו של אברהם לאביו תרח הייתה "לא אני שברתי את הפסלים, אלא המנהיג שלהם שבר אותם בחמתו" הבין אותו תרח שהטבע אינו מושלם, והאדם כאדם על אף היותי יצור תבוני, הינו מוגבל ביכולותיו ואין בכוחו להיות יוצר ועל אחת כמה וכמה שלא להיות 'בורא' אם לא הכוח שניתן לו מלמעלה ע"י יוצר ובורא את הכול.
אברהם אבינו חקר את הטבע, שאל את השאלות המתבקשות, ומתוך כל אותן שאלות כשהוא משוטט בדעתו, הגיע אל עולם הערכים שמעל הטבע כשהערך העליון ביותר הוא "מעמדו של האדם מול הקב"ה". הניסיונות… הפרדוקסים… והציווי הם אשר עיצבו את אישיותו של אברהם והפכו אותו למאמין הגדול כפי שמעיד עליו הכתוב "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה".
הנוסחה לאמונה בה' – השכל והניסיון
"ההגות היהודית מאז רס"ג לימדה אותנו שהדת נבנית מעל לתבונה, אבל לא על הריסותיה, כפי שבפועל לימדה זאת הנצרות. [כגון: אישה מתעברת מאלו-הים ח"ו לזאת כוונתו 'הריסותיה' וכן כל מה שנכנס תחת ההגדרה של 'נמנעות' הוא הרס הדת באופן מוחלט והמבין יבין. הערה שלי] התבונה היא מעין מסנן בו אנו חייבים להשתמש. יש לה זכות שלילית של וטו, [כלומר, איני מקבל מה שהשכל נוגד אותו. הע"ש] אם כי היא לא יכולה לעזור לנו להוכיח באופן חיובי את האמת… מהעימות שיש לנו עם הפילוסוף [חידוש העולם או קדמותו. הע"ש] אין להיבהל מהתמיהות שההיגיון מעורר… והריה"ל [בכוזרי] מלמד אותנו ששני מדריכים יש לנו במשימה ההכרתית שלנו.
השכל והניסיון – ניסוי פיסיקאלי יכול להכריח אותנו לשנות את מה שהיה נראה לנו מחויב ע"י השכל הישר" [שם עמוד 81].
המפגש של האדם עם האלו-הים טורק את הדלת בפני הפילוסופיה, ומחייב אותו להיצמד למקרא, בו הוא רואה את עצמו נשמע לציווי ה' על אף הניסיונות ועל אף השאלות שהשכל מעלה חדשים לבקרים.
ישימנו ה' מיודעי וחושבי שמו לעד אמן.