הלכות תשובה – פרק שמיני

א הַטוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים הִיא חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהִיא הַחַיִּים שֶׁאֵין מָוֶת עִמָּהֶן וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין עִמָּהּ רָעָ

ה. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים כב-ז) 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ לְמַעַן יִיטַב לָךְ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וְזֶה הוּא הָעוֹלָם הַבָּא. שְׂכַר הַצַּדִּיקִים הוּא שֶׁיִּזְכּוּ [א] לְנֹעַם זֶה וְיִהְיוּ בְּטוֹבָה זוֹ. וּפִרְעוֹן הָרְשָׁעִים הוּא שֶׁלֹּא יִזְכּוּ לְחַיִּים אֵלּוּ אֶלָּא יִכָּרְתוּ וְיָמוּתוּ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְחַיִּים אֵלּוּ הוּא הַמֵּת [ב] שֶׁאֵינוֹ חַי לָעוֹלָם אֶלָּא נִכְרַת בְּרִשְׁעוֹ וְאָבֵד כִּבְהֵמָה. וְזֶהוּ כָּרֵת הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-לא) 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ הִכָּרֵת בָּעוֹלָם הַזֶּה תִּכָּרֵת לָעוֹלָם הַבָּא. כְּלוֹמַר שֶׁאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ שֶׁפֵּרְשָׁה מִן הַגּוּף בָּעוֹלָם הַזֶּה

אֵינָהּ זוֹכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא גַּם מִן הָעוֹלָם הַבָּא נִכְרֶתֶת:

פירוש ופרעון הרשעים שלא יזכו לחיים אלו וכו'. מי שרואה דבר זה לבו נוקפו כי יסבור שאין פורענות אחרת לרשעים. וז"ל הרמב"ן בשער הגמול כיון שנתפרש מדברי רבותינו ז"ל שסוף העונש בגהינם צריכים אנו לפרש מהו גיהנם ומהו הדבר שנדון בו ואיך נדון בו, וא"ת שהעונש מגיע לגוף האדם אחר מיתתו יקשה והלא גופו של אדם הוא אבן דומם ואיך יהיה גוף זה הרשע בגיהנם וגוף הצדיק בגן עדן הלא הם קבורים לפניך בקבר אחד או גנוזים בבית הארון ואם תשרפנו לסיד לא ירגיש אלא ודאי אין עונש אלא לנפש. ומהו העונש המשיגה והלא הנפש אינה גוף וגויה ואינה נתפשת בשום מקום ואין אש שורף אלא בעלי גוף ודברים ממשיים. וגם אין לומר שאין לה עונש אלא שתאבד ותכרת דבר זה אינו לא כפי התורה ולא כדברי רבותינו ז"ל שהרי לדברים אלו אין עונש האדם אלא כרת והתורה אינה מחייבת כרת לכל אדם ונמצאת פוטר בטענה זו את כל החוטאים מן העונש, ועוד לדעת זו עשית העובר על כרת אחד והאפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים כל ימיו שוין בדיניהם שהרי שניהם אבודים ואין להם צער ויסורים אחר מיתה, וזה דעת הכופרים וכן נאמר ביצר הרע כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, וגם רבותינו הם הזכירו הענין ודרשו [מנחות צ"ט:] ואף הסיתך מפי צר מגיהנם שפיה צר ושמא תאמר כולה צרה ת"ל העמיק הרחיב שמא תאמר אין בה עצים ת"ל מדורתה אש ועצים. וכן מדדו הגיהנם אורך ורוחב כדאשכחן בר' יהושע בן לוי וכן סיימו לו פתחים (עירובין י"ט.) שלשה פתחים יש לו כו' וכן אמרו [שם] שתי תמרות יש בגיא בן הנם ועולה עשן ביניהם וכן מונה בברייתא שבעה מקומות זה למטה מזה וכן גיהנם ושערי מות וצלמות וטיט היון ובאר שחת אבדון ושאול, ולמטה מכולן ארקא, ומלאכי חבלה מעמידין שם רשעים תחת נהר של אש היוצא מתחת כסא הכבוד שנאמר הנה סערת ה' חימה יצאה על ראש רשעים יחול וגו', וכן בפרקי דר"א אמר בשני ברא הקב"ה את הרקיע והמלאכים ואש בשר ודם ואש גיהנם והרקיע שעל ראשי החיות ואמרינן כמו כן לענין אסור הטמנה בחמי טבריא תולדות אור הוא דחלפא אפיתחא דגיהנם. ואלו הדברים אין לתלותן במשל וחידה שהרי הזכירו מקומו ומדדו ארכו ורחבו ודנו לענין איסור והיתר. אלא כך היא קבלת רבותינו ז"ל הקב"ה ברא נפשות צדיקים והן בלי ספק רוח זכה ודקה ביותר שאינה גוף נגבלת ונגדרת בשום מקום ולא נתפסת כשאר רוחות הנתפסים בצורות אלא מכת המלאכים ונעלמת ביותר עד שאין מקום לפרש כל המושג ממנה, והכתוב מעיד בו ויפח באפיו נשמת חיים יאמר כי מנשמת אל נתנה ולא מהשתלשל הסבות, והוא יתברך ברא המקום שנקרא גיהנם וברא בו אש דקה מן הדקה שאינו גוף נתפש והוא תופש הדברים הדקים ומכלם, ושם כח האש הנזכר במקום הנכבד כאשר שם המלאכים וכתותיהם והגלגלים ברקיע, והבדילו חכמים בין אש שלנו ובין האש ההוא ודקותו עד שאמרו [פסחים נ"ד.] אור דידן במוצאי שבת איברי ואור דגיהנם בשני איברי וכדי לעשותה דקה מאד אמרו שנברא ביום שני שבו נבראו המלאכים כי הנברא ביום ראשון קרוב לסבה הראשונה וליסוד המוקדם יותר מן הנברא ביום שני וכן השני מן השלישי וכן מוכיח פשט הפסוק וכן קצת מרבותינו שהעלו דקותו עד כסא הכבוד שהוא פנימי ודק מכולם כמו שאמרו לעיל שהוא נהר של אש היוצא מתחתיו וכן בפסוק נאמר בזה האש נשמת ה' כנחל גפרית בוערה כמו שנאמר בנפש ויפח באפיו וגו'. ובבראשית רבה אמרו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים מקדם זהו מקודם לג"ע נבראו שנאמר היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל ואדע כי כרובים המה ואת להט החרב משרתיו אש לוהט המתהפכת שהם מתהפכים פעמים אנשים פעמים נשים פעמים רוחות פעמים מלאכים ד"א מקדם קודם לג"ע נברא גיהנם ואת להט על שם ולהט אותם היום הבא וכו'. וכל אלו הדברים רומזים עיקר גדול ומחברים דקות האש עם המלאכים וכסא, וידוע בלי ספק כי האש הזו שבעולם אינה שורפת הנפש כי אפילו האור העולמי אינה נתפסת בו ולא שורפתו אלא כשם שברא הנפשות הזכות הטהורות ית' שמו כן יש ביכולתו לברוא אש דקה לכלותה כמו שביארנו שהאש דקה מן הדקה לא כאש הבאה משלהבת ולא כמו האש היסודית אשר בגלגל האש אע"פ שהוא גוף דק מאד ומתחברת עם שלשת היסודות אלא דקה מהם כדפרישית. וא"ת איך נגבלת הנפש במקום הנקרא גיהנם יש לומר כמו שאנו יודעים שנפש כל אדם שוכנת בו ומחוברת בגופו כדברי קצת חוקרים שאומרים כי נקשרה הבריה הזאת הדקה הרוחנית המאירה באור החיים ויש אצלה נפש אחרת באדם ונצמדו שתי הנפשות הדקה הקיימת בגסה ממנה בעלת התנועה הנסמכת בחום הטבעי בדם והצמד שתיהן כהקשר השלהבת לפתילה עם השמן הדק דקות בינוני בין שניהם, ומי שהצמיד בינה ובין הגוף וחברה בחומר זה הוא יכול להבדיל אותה במקום ההוא ע"י הצמד בינה ובין האש הדקה שבמקום ההוא כדפרישית, וכבר אמרו קצת משכיליהם אין אדם יכול להשיג השגה שלימה כיצד יהיה הנפש סבה למציאות בעל חומר או למציאות כח מכחותיו או פעולה מפעולותיו כו' כן נלאו חוקריהם. ויצאנו לאיסור בחקירה זאת מפני המתגאים על יוצרם להתחכם בתוכן מעשיו הנפלאים והם לא ידעו ענין גופם במחקריהם אף כי נפשם.

ועכשיו נפרש העונש הגדול שהוא הכרת והוא באמת אבדון הנפש כמו שנאמר והאבדתי את הנפש ההיא. האבדון הזה אינו בלא עונש יסורין וצער שתאבד נפש הרשע ותתבטל לגמרי כי א"א שתתבטל מאליה כמו שא"א למלאך או אחד מהגופים הנפרדים אם גלגל או זולתו ולא כנפש הבהמה כי נפש הבהמה תשוב ליסודה הוא האויר והיסודות כשאר דברים הגופניים השבים ליסודם ועפרם בין דקים ובין גסים ולא אבד דבר מיום שנברא העולם עד עכשיו רק בענין זה כ"ש שזו הנפש היא עליונה אי אפשר שתתבטל ולא תשוב לארבעת היסודות כי אינה ממינם ואם תשוב ליסודה כשאר הנבראים השבים ליסודם א"כ אשריה וטוב לה כי הוא השכר הגדול והגמול הנכבד. אך הענין הוא כמו שפירשתי לעיל שמחוייבי עונש נדונים בגיהנם י"ב חדש כל אחד כפי הראוי לו ואחר י"ב חדש נשמתן נשרפת ונעשית אפר כלומר שתתבטל צורתה ממה שהיתה כדבר הנשרף ורוח הקב"ה יתברך הוא רוח הנחה ורצון מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלומר במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן ואין להם עוד עונש וצער כבתחילה ולא עונג כצדיקים, ואותם המצפצפים ועולים שהזכרנו לעיל עולים במדרגה שיש בה עונג ומנוחה ולא כעונג הצדיקים. והרשעים הגמורים החמורים שנדונין לדורי דורים רוצה הקב"ה ומקיים נפשם ודן אותם בצער שאינו מכלה הנפש החוטאת כדכתיב כי תולעתם לא תמות וגו', וכן במדת הגוף נוח לו לאדם המתיסר ביסורים למות מיד משיאריך ימים ביסורים רעים. ועונש זה של גיהנם הוא בא מיד אחר מיתה כי תיכף שהרשע מת נפשו מתקשרת בגלגל האש ומשם נצמדת לנהר של האש היוצא מתחת כסא הכבוד שהוא יסוד הגלגל וכח כל האשות והוא יורד לגיהנם ועמו מתגלגלת ויורדת שם וזה דומה לגלגולי הסבות החוזרות להויתן ככל הנבראים. והנפש הזו החוזרת ליסוד האש ונצמדת לו בין בתחלה בין בסוף נמשכת בדעתה להתעלות ולהדבק בעליונים כשאר דברים השבים ליסודם וגסות ועובי העונות שהבדילו בינה לבין בוראה מונעים אותה ונמשכת ונצמדת לאש גיהנם ומחשבה זו שהיא נמנעת מבוראה היא יסורים גדולים וצער גדול לאין חקר ותכלית מלבד צערי גיהנם וזהו מענין כרת כלומר שנכרתה מיסודה כענף הנכרת מן האילן שהוא חי ממנו וזהו שנאמר ואת נפש אויבך יקלענה בכף הקלע והענין כדפרישית. והכרת הזה שפירשתי באבדון הנפש אין זה כרת האמור שצריך האוכל כזית חלב או דם וכה"ג שיאבד ויכרת מג"ע לעולם הבא כי כך הענין מי שזכיותיו מרובין מעונותיו ויש בעונותיו מחייבי כריתות העונש מגיע לו בגופו בחייו והוא מת בחצי ימיו כמו שאמרו חכמים מת בן חמשים זו היא מיתת כרת לכך נאמר ונכרת האיש ההוא מעמיו וכשמת זה שרובו זכיות זוכה לחלקו בג"ע הראוי לו כדפרישית לעיל. ומי שעונותיו מרובין ויש בכלל עונותיו מחייבי כרת אותו כרת מגיע לנפשו אחר מותו יש הנדונים י"ב חדש ויש הנדונים לעולם כדפרישית לעיל בפ"ג ובזה רמז הכתוב ונכרתה הנפש ההיא והכרתי הנפש ההיא. ועוד יש במחוייבי כריתות שגופו נכרת מחיי העולם הזה ומחיי העוה"ב והם המורדים בה' והאפיקורוסים וכו' כל הנמנין בפ' חלק ולעיל בפ"ג שנאמר בהם הכרת תכרת כמו שדרשו חכמים ואעפ"כ יש כופר בעיקר שמאריכין לו ואוכל חיי העולם הזה ואין זו קשיא כי יש בדרכי בעל הרחמים לרחם על מי שעושה טובה ומעשה הגון בעולם אפילו עשאו לשם עבודת כוכבים וכן הכתוב מזהירנו לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו כל שכן שכבר רמזנו (בגליון לעיל פ"ג) סוד נעלם שיש בו תקון כל השאלות שהדין נותן לתלות אפילו לעובדי עבודת כוכבים. ואחרי אשר ביארנו זה צריכין אנו לפרש דברי הרב הגדול רבינו משה אשר פירש וכתב לעיל ופרעון הרשעים שלא יזכו לחיים אלו כו' וכן כתב לקמן הנקמה הגדולה שאין למעלה הימנה שתכרת הנפש כו' ודאי אין דעת הרב הנזכר שלא יהיה שום עונש אחר וצער לרשע וח"ו לא עלה זה על דעתו אלא דברי הרב ז"ל על סוף האבדון וכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה שהוא הכרת שהוא ביטול הנפש וכלל בה שביטול זה הוא מלבד מה שנתייסרה תחלה בעונש גיהנם ביסורים גדולים והוא עונש גדול ואבדון חמור שאבדה הנפש הנועם הגדול שהיתה ראויה לה מצד שהיתה זכה שלוקחה ממקום כבוד כמלאכים או למעלה מהם והוא זכות הצדיקים ומעלתן כמו שפירש הרב ז"ל וכ"כ לעיל בפרק ג' כל הרשעים שעונותיהן מרובין דנין אותן כפי חטאם ויש להם חלק לעוה"ב ואלו הן שאין להם חלק לעוה"ב אלא נכרתין ואובדין ונדונין כפי גודל רשעם וכו' הרי שהפריש בין חייבי כריתות גמור ובין הנדון כפי רשעו ואם אין שם יסורין מה חלוק יש אלא ודאי דעתו כדפירשתי. וענין גן עדן נפרש לקמן. עכ"ל רבינו משה בר נחמן וקצרתיו:

 

כסף משנה מפי השמועה למדו למען ייטב לך וכו'. בסוף פ"ק דקידושין (דף ל"ט: מ'. ובסוף חולין קמ"ב.) מימרא דר' יעקב: ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו וכו'. ממ"ש רבינו כאן וגם ממה שכתב להלן הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה וכו' נראה שאין שום עונש וצער אחר לרשע אלא הכרת הזה בלבד. ודבר זה אינו לא כפי דברי תורה ולא כפי דברי רז"ל שהרי לדברים אלו אין עונש האדם אלא כרת ואין התורה מחייבת כרת לכל אדם. ונמצאת פוטר בטענה זו את כל החוטאים מן העונש. ועוד לדעת זו עשית את העובר על כרת אחת ואפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים שוים בדיניהם וזה דבר הפך הדעת והפך התורה. וכתב הרמב"ן ז"ל שח"ו לא עלה דבר זה על דעת רבינו ז"ל אלא דבריו ז"ל על סוף האבדון וכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה שהוא הכרת שהוא ביטול הנפש וכלל בה שביטול זה הוא מלבד מה שנתייסרה תחלה בעונש גיהנם ביסורין גדולים והוא עונש גדול ואבדון חמור שאבדה הנפש הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיתה זכה שלוקחה ממקום כבוד המלאכים או למעלה מהם שהוא זכות הצדיקים ומעלתם. וכן כתב לעיל פרק ג' כל הרשעים שעונותיהם מרובים דנין אותם כפי חטאם ויש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונדונין כפי גודל רשעם וכו', הרי שהפריש בין חייבי כריתות גמור ובין הנידון כפי רשעו ואם אין שם יסורין מה חילוק יש אלא דעתו כדפרישית, עכ"ל: מפי השמועה למדו הכרת בעוה"ז וכו'. בפרק ד' מיתות (סנהדרין ס"ד:):

 

לחם משנה הטובה הצפונה לצדיקים וכו'. רבינו סובר דעוה"ב ותחיית המתים תרי מילי נינהו ועוה"ב הוא אחר המות ותחיית המתים אח"כ שיחיו המתים. והרמב"ן ז"ל ואחרים חלקו עליו ואמרו דתחיית המתים הוא עוה"ב והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בפ' חלק (דף צ'.) על מתני' דהאומר אין תחיית המתים מן התורה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק לעוה"ב. וכמ"ש הרב בעל עקרים במאמר רביעי פ' ל"א והוא ז"ל תירץ שם דיש שני מיני עוה"ב אחד אחר המות קודם תחיית המתים ואחד אחר תחיית המתים ולשני אלו קראו עוה"ב. ובזה תירץ קושיא זאת כמו שמבואר שם. ועדיין קשה לי קושיא אחרת על רבינו דא"כ דמוקי האי קרא לעולם שכלו טוב ולעולם שכולו ארוך בעוה"ב. ובגמ' סוף חולין (דף קמ"ב.) אמרינן תניא דבי ר' יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלוי בה בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך וכו' בשילוח הקן וכו' הרי שאמר לו אביו וכו' היכן אריכת ימיו וכו' אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכלו ארוך ולמען ייטב לך לעולם שכלו טוב, ע"כ. ובשלמא לשאר המפרשים שפירשו דהאי קרא בתחיית המתים ועוה"ב חדא מילתא נינהו י"ל דה"ק ודאי דמהאי קרא תוכל ללמוד שיש תחיית המתים דאל"כ איך אמר והארכת ימים והלא לא שייך אלא באדם החי ולא שייך לו אריכות ימים אחר המות לכך ודאי הוי הן בעודו חי והיכן הוא אריכות ימיו אלא ודאי שעתיד לחיות, אבל רבינו שפירש האי קרא בעוה"ב א"כ איך קאמר ר' יעקב שמכאן נוכל ללמוד דיש תחיית המתים דלמא תחיית המתים ליכא והאי קרא לא הוי אלא לעוה"ב שהוא הבא לאדם אחר המות. וכבר אפשר לומר דרבינו מוקי קרא דלעולם שכלו טוב לעוה"ב וקרא דכולו ארוך לעולם התחייה דשם שייך אריכות ימים ומשם נלמוד התחייה. אבל הלשון שכתב כאן למען יאריכון ימיך לעולם שכלו ארוך ולמען ייטב לך לעולם שכלו טוב וזהו העוה"ב וכן לקמן בפ"ט משמע דס"ל דוהארכת ימים נמי איירי בעוה"ב ולכך צ"ע:

 

קרדיט: "תורת אמת" מאגר תורני חופשי לכבוד השם יתברך.