שבת שובה – פרשת וילך – יום הכיפורים – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"הקהל את העם האנשים והנשים והטף… ולמדו ליראה את ה׳ אלקיכם כל הימים" (לא, יב )

אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. (חגיגה ג, א) תמה הרה"ק רמ"מ מקוצק: הרי אם האנשים והנשים עזבו את בתיהם ועלו לירושלים, בוודאי שהוצרכו ליטול עמהם את ילדיהם הרכים! אלא, שאלת הגמרא היא, מדוע כתבה התורה במפורש, שגם הטף יבואו למעמד של ״הקהל״, הרי זה מובן מאליו, שלא ישארו הפקר בבתיהם! והתשובה היא ״ליתן שכר למביאיהם״, כדי לזכות את ההורים המביאים את ילדיהם לקיום מצות ״הקהל״ בשכר מיוחד שבכך; שהרי בכך הם בבחינת מצווים ועושים, ו״גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". שאל פעם ילד את הרה"ג ר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל: אם הקב"ה רצה לזכות את ישראל מדוע נתן להם תרי"ג מצוות? היה נותן להם שבע עשרה או שמונה עשרה מצוות, ולא יותר? ענהו ר' שלמה זלמן, בוא ותראה, להתלבש בבוקר – חייבים, לנעול נעליים – חייבים, לאכול – אין ברירה, חייבים, אמר הקב"ה: תתלבש כמו שאני אומר, תאכל מה שאני מאפשר לך, ותעשה ברכות לפני ואחרי ותקבל על זה שכר.

 

"הקהל את העם האנשים הנשים והטף" (לא, יב)

"האנשים – ללמוד. והנשים – לשמוע. והטף – למה באו, לתת שכר למביאיהם" (רש"י). לכאורה, יש להבין מפני מה טרחו חז"ל לבאר שהאנשים באו ללמוד והנשים באו לשמוע. הרי ברור הדבר שאם התאספו כולם לשמוע קריאת הקהל – מי שיש בו דעת הגיע כדי ללמוד או לשמוע. מבאר בספר 'אמרות השם' בדרך דרש: אמרו חז"ל (יבמות סד.) "אין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל", והיה מקום לומר שישראל הביאו את טפם כדי שיהיו במקום ב' רבבות וב' אלפים מישראל ועל ידי כך יזכו להשראת השכינה. לכך דקדקו חז"ל: אם האנשים באים ללמוד, הרי יש השראת השכינה בשל הלימוד עצמו, ושוב קמה השאלה "והטף – למה באו?" ועל כך משיבים חז"ל: "לתת שכר למביאיהם"… (במחשבה תחילה)

 

~ שבת שובה ~

בשעה שחכם יושב ודורש, אני מוחל ומכפר עוונותיהם של ישראל (מדרש משלי) רבי יעקב יוזיף זצ"ל היה תלמיד ותיק של רבי ישראל מסלנט זצ"ל, והיה הראשון מבין גורי האר"י אשר יסד ישיבה על פי רוחו ושיטתו של רבו, אבי תנועת המוסר. בשנת תרמ"ח נתמנה ר' יעקב יוזיף לרב הכולל של ניו יורק, הוא עזב את עבודתו בווילנה ונטה לגור בארה"ב, כאשר מגמת פניו להפיץ את תורת המוסר והיראה. תקוותו לעשות רבות למען היהדות הנאמנה בניו יורק התנפצה כזכוכית עלי סלע, יהודי ארה"ב היו עסוקים ראשם ורובם ב"לעשות כסף ", בהגדלת רכוש ם ובחיי מותרות. מרוב אכזבה ועגמת נפש הוא נפל למשכב וסבל משיתוק. למרות מחלתו ומצב בריאותו הלקוי, ביקש ב"שבת שובה" שיביאו אותו על כסא לבית הכנסת, כדי שישא את דרשת "שבת שובה", כפי מנהגו עשרות בשנים. עם התפרסם הידיעה כי הרב יישא דרשת "שבת שובה", התכנסו ובאו לבית הכנסת אלפי אנשים לשמוע את דרשת ר' יעקב, אשר זמן רב לא השמיע את דרשותיו עקב מחלת השיתוק. אחרי שהעלוהו על הכסא לעבר הבימה, התחיל לדבר בקושי ובקול רפה: הרמב"ם אמר בהלכות תשובה… לפתע נוכח לדעת כי הוא שכח את דברי הרמב"ם . שוב פתח ואמר: הרמב"ם.. ושוב נשתתק, כי שכח אשר רצה לדרוש, לאחר שתיקה ארוכה ולאחר מאמצים, נוכח כי אכן הדברים נשכחו ממנו לחלוטין. התאמץ הרב בשארית כוחותיו, ובקול בוכים אמר בקול רם: שכחתי את הרמב"ם… אנכי שהייתי מפורסם ובקי בכל חדרי התורה, שכחתי מה שהרמב"ם אומר בהלכות תשובה, ראו מה סופו של האדם!… הריני דוגמה חיה לפניכם, קחו ממני מוסר לחזור בתשובה בעוד מועד, בעוד בכוחכם לעשות תשובה ולתקן, עד שלא יגיעו ימים, אשר תרצו להיזכר מה אתם רוצים ולא תזכרו מאומה!!.. הרב התרגש מאוד ופרץ בבכי מר, גם קהל האלפים שהיה באותו מעמד נסחף לבכי גדול, והיתה התעוררות עצומה לתשובה. אמרו: יותר מה שפעל ר' יעקב כל ימי חייו – פעל בשבת שובה האחרונה לחייו. (אוצרות התורה)

 

"סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך"

בתפילות יום הכיפורים אנו מזכירים את מליצת הזכות שלימד משה בעד ישראל: "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך, וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה". פסוק זה נאמר לאחר חטא המרגלים, כאשר נגזרה כליה על עם ישראל ומשה עמד בתפילה לפני ה' ופעל לרצות את הבורא שיסלח לעם ישראל. הקב"ה נתרצה לתפילותיו של משה: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך". וצריך להבין: אם נדרשת כאן סנגוריה בעד החוטאים, טוב ויפה שמבקשים מהקב"ה "סלח נא… כגודל חסדך", אולם מה מקום יש להזכיר את כל הסליחות שכבר נסלחו לישראל מאז יציאתם ממצרים ועד עתה, אולי אפילו תתעורר בכך קטגוריה שהקב"ה סלח להם כל כך הרבה והם עדיין ממשיכים לחטוא?
* * *
הוא עזב את החנות בבושת פנים. כמה התחנן לשמעון, בעל המכולת, שייתן לו עוד אוכל בהקפה. אולם שמעון, ככל שרצה לעזור, הסביר שהוא לא יכול להקיף בלי גבול. בשלב מסוים הוא חייב לקבל לפחות חלק מהחוב כדי שיוכל להמשיך ולתת לו בהקפה. שנה שלמה עברה. שמעון וצדוק נפגשו לשיחת רעים, במהלכה העלו נקודות המשותפות לעבודתם, שכן צדוק זה – אף הוא בעל מכולת. השיחה התגלגלה ואז עלה שמו של חיים, המסכן שמתגלגל ממקום עבודה אחד לשני ואינו מצליח להביא פרנסה לביתו. "אין לי מושג איך הוא ממשיך לחיות", הפטיר שמעון. "מה זאת אומרת?" התפלא צדוק, "אני מעניק לו מדי שבוע מצרכים בהקפה". "ואינך חושש?" עכשיו היה תורו של שמעון להתפלא. "לפני כשנה סירבתי להעניק לו יותר בהקפה משום ששלושה חודשים לא שילם לי. מאז באמת לא ראיתי אותו שוב. אתה כבר שנה שלמה נותן לו בהקפה". "אני רואה מה הוא קונה", שטח צדוק את משנתו, "הוא לא מגיע לקנות מותרות ותפנוקים. בסל הקניות השבועי שלו אין שוקולד, אפילו לא לכבוד שבת. בסך הכל הוא קונה מינימום שבמינימום – לחם וחלב, מעט מוצרי חלב בסיסיים, תפוחי אדמה ובצלים וגריסים. "מדובר פה באוכל של משפחה שלמה. אין לי לב להפסיק לתת לו בהקפה. אם לא יהיה מי שייתן לו גם את זה – מה יעשו הוא ומשפחתו? יגוועו ברעב?! "חוץ מזה, יש לי פה גם שיקול כלכלי קטן. תראה מה קרה אצלך: הפסקת לתת לו בהקפה ויותר לא ראית אותו… חוב של שלושה חודשים אבד בתהום הנשייה. "אצלי אמנם מדובר בשנה שלמה שהוא לא משלם", צדוק לקח נשימה ארוכה מהנאום הקטן שבת שובה – יום הקדוש שלו, "אבל פה ושם הוא מגיע עם כמה שקלים שהוא מצליח להשיג. ביום שירווח לו – אני בטוח שהוא יבוא וישלם את החוב שרשום בפנקסים ולא הולך לשום מקום".
* * *
בספר 'אלף המגן' הביא משל נפלא זה לבאר את התפילה שהתפלל משה רבנו ובה הזכיר את כל ה"חובות" שנמחלו להם לישראל: קודם כל, ביקש משה, "סלח נא לעם הזה כגודל חסדך" – לא מדובר כאן במותרות. מה שהם מבקשים זה המינימום הנדרש – בריאות, פרנסה, בתים איתנים וילדים טובים. בלי זה אין קיום ויישוב הדעת ליהודי. מלבד זאת, ריבונו של עולם, אם אחרי כל החסדים והניסים שעשית עמנו ממצרים ועד הנה, כעת תפסיק לתת לנו ב'הקפה' – לא תסכים גם בשנה זו להתפייס עמנו ולסלוח לנו – הרי כל מה שכבר נתת לנו עד עתה ילך לאיבוד ושוב לא תראה, כביכול, פרוטה. אם כן, חנון המרבה לסלוח, כדאי לך לסלוח לבניך אהוביך, ככה תהיה להם הזדמנות נוספת לתקן ו'להחזיר לך את החוב'. (במחשבה תחילה)

 

"דברי עוונות גברו מני פשעינו אתה תכפרם" (תהלים סה, ד )

באחת הפעמים שהמליץ הגה"ק רבי שלמה קלוגר מברודי טוב על ישראל, שאל על הפסוק בתהילים: "דברי עוונות גברו מני", וכי מה שייך לומר "דברי" על עוונות, הן לא מדובר רק בעוונות התלויים בפה. וביאר על פי דברי המדרש (פתיחה לאיכה רבה, ל): "ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הן: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר 'ארדוף אויבי ואשיגם'… עמד אסא ואמר 'אני אין בי כוח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה (- הורג בהם)'… עמד יהושפט ואמר 'אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה'… עמד חזקיהו ואמר 'אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה'…" דורנו כה חלוש הוא – המליץ הגר"ש קלוגר בעד כל קהל ישראל – עד ש"דברי עוונות", אפילו להתוודות בפה על מה שחטאנו – "גברו מני", אין בנו כוח אפילו להתוודות. לכן מבקשים אנו ריבונו של עולם: "פשעינו – אתה תכפרם"… (במחשבה תחילה)

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל)

"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין, ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים. שנאמר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם'" (יומא פרק ח, משנה ט). הרה"ק רבי שמואל אליהו מזוואלין ביאר את לשון הפסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם" על פי דברי חז"ל ש'כפרה' היא מלשון קינוח וניקוי. והנה דרך העולם היא שהמשרתת או האומנת הרוחצת את הילד ומנקה אותו לאחר שטינף את עצמו, מנקה אותו בכוח ומקרצפת ומשפשפת עד שיבהיק עורו. אין היא מרחמת על בכיו של הילד, שכן היא חפצה רק בהשגת המטרה שיהיה נקי. אולם כאשר אמו של הילד היא זו שרוחצת אותו, אף שלא תשאיר אותו אפילו עם מעט לכלוך, עם כל זאת היא דואגת למרק את בשרו בעדינות רבה, משגיחה שלא יכאב לו ולא יצטער תוך כדי הניקוי. על כך התבטא רבי עקיבא בשבחם של ישראל: "לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם", מאחר ש"אביכם שבשמים" הוא המטהר אתכם מכל לכלוך ופגם, הרי שהוא יעשה זאת כמו אם המנקה את פעוטה, בעדינות רבה ובלי לגרום לכם ייסורים. (במחשבה תחילה)

 

"פתח לנו שער בעת נעילת שער"

המגיד מלובלין המשיך משל למצב בו אנו נמצאים קודם תפילת הנעילה: מעשה בצייד אחד שתעה בלכתו ביער והוא כולו חרד, והנה לפתע הוא שומע משהו מתנועע בין העצים, כמובן שקשתו דרוכה בידו מהפחד שמא זהו אריה או חיות טורפות אחרות. שיגר חץ לעבר אותו המקום אך דבר לא זז, אט אט התקרב ונוכח לדעת כי היה זה שיח יבש, אך לפתע שמע שוב קולות והפעם מאחריו, במהירות הבזק שיגר חץ נוסף שתעה בין העצים, היה זה כנראה רשרוש העלים. מרוב פחד על כל רשרוש קטן שלח חץ נוסף, ולאחר זמן נוכח לדעת שנותר בידו חץ אחד בלבד! ואז לפתע נשמעה שאגת אריה מקפיאת דם. אריה נמצא בסביבה!! לבו פועם בחוזקה הוא מחזיק את הקשת בידו ויודע כמה צריך להיזהר, כי בחץ זה תלויים כל חייו. הנמשל הוא: ארבעים ימי הרחמים נמצאים מאחורינו, ימי התשובה עומדים להסתיים, ירינו חיצים, התפללנו ושיווענו, העתרנו והתחננו, אמנם מי יודע האם פגענו ועתה לא נותר בידינו אלא חץ אחד שהוא "תפילת נעילה" שחיינו תלויים בה, ספרי חיים ומתים פתוחים עדיין. עלינו לירות בכל עוצמת הכח, לכוון ולדקדק במחשבותינו, ולבקוע שערי רקיעים, ולא ליגע לריק!

 

"ויום טוב היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקדש, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו "

 

גמר חתימה טובה