שקיעותו העצומה בתורה של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל
באדיבות "דרשו"
פגשתי פעם יהודי שהיה נוהג להשתתף בשיעורו השבועי הקבוע של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בבית כנסת היזדים בירושלים. אותו יהודי לקח על עצמו משימה כבדה, 'לגונן' על מרן זצ"ל כשהיה יוצא מהשיעור… זאת היות וההמונים היו 'מתנפלים' עליו לשאול ולהתברך, ועל כן הוא – שהיה גיבור כוח – היה מרחיק את האנשים שלא ילחצו את מרן.
וכך סיפר לי אותו יהודי:
"פעם אחת, כשמרן יצא מה'יזדים', ואני כהרגלי הרחקתי מעליו את הקהל, שמעתי שהנהג מזכיר למרן שצריך לומר לי תודה על כך שאני מפנה לו את הדרך. מרן השיב לו שבוודאי הוא מעוניין להודות לי, והורה לנהג לומר לי להיכנס לרכב ושם יודה לי.
"אולם כשמרן התיישב ברכב, מיד שקע בתלמודו… הנהג הציע לי אפוא להתלוות אליהם לנסיעה ולעלות הביתה, שם ייתן לי הרב את ברכתו.
"אלא, שמיד כשמרן הגיע הביתה – והשעה הייתה קרוב לאחת עשרה בלילה – הוא פשט את גלימתו וממש רץ לשולחנו והחל לכתוב… נעמדתי ליד השולחן בתקווה שיבחין בי וייזכר לברך אותי. אני מצדי לא העזתי, כמובן, להפריע לו.
"רק בשעה שלוש בלילה הרים מרן בפעם הראשונה את עיניו מהספרים בהם למד והבחין בי!
"מי אתה, ומה אתה עושה כאן?", שאל.
אני הוא זה שהרב הסכים לברכו, השבתי.
"אוי ואבוי! תמחל לי!" התחנן מרן לאחר שנזכר בהבטחתו. "פשוט שקעתי מיד בלימוד ושכחתי. ועתה שב עמדי ותשתה משהו".
רבינו לא צריך לבקש את מחילתי, הסמקתי כולי. ומרן הודה לי בכל לב ונתן לי את ברכתו.
(גיליון 'וקראת לשבת עונג' שמות תש"פ)