ציירה אהובה קליין© שמן על בד
תובנות לפרשת חיי שרה "והנערה טובת מראה מאוד"
רבקה ערנטרוי
טובת מראה כמשברי הים
א)יפת תואר ויפת מראה – אורות מיושבים בכלים:
יופי היא התמזגות של גוונים שונים בטוב טעם למראה מרהיב ושובה לב… יופי היא גם פאר של התמזגות צלילי נגן שונים. של ערגה ושל עלץ להרמוניה של נעימה כובשת כשמתוכם אינו בוקע לפתע צליל חריג באורכו של התמשכות התו או בסטיתו מגלי המוזיקה המתנגנת…
יופי של יצירה מגלמת את כשרי האומנות והאמנות של האמן בדיוק התאור שבציורו, בהתאמה מקצוענית בין כל מגוון הפרטים שהוא משרטט והופכם לחטיבה אחת מושלמת של מערכת פלאית.
תואר הוא בחינת הכלי המגביל את התכולה השורה בו ואילו המראה היא הזריחה השוכנת בו.
יופי התואר ויופי המראה מגלמים מצב של התיישבות בו הפרטים המתארים את הגוף המסויים משתלבים ביניהם בהתאמה עולמית כשאין חריגה צורמנית של חוסר סמטריות משוועת ביניהם, ובתוכי הכלי הזה שורה יופי של מראה של גוונים… של קרני אור המתמזגות בינהן ללא סטיה קצונית של גוון אחד או קרן חריגה.
יופי התואר משתקף באותם צבעי הקשת ששבר אותם והחזירם גופו של הענן המסווה על אור השמש.
היופי הזה הוא השלכה של אורות מזהירים של קודש שנפלו לעולם מעיב כענן בגוף החומרני והמעלים ודווקא העלטה הזו והאפלולית הם העילה לעורר צמאון עז כ"כ להיטהר… להיזדכך…
וכשאכן, באים במגע עם עולם החומרי כפי הנחותיה של התורה – מתבררים ניצוצות אלה והם זורחים וקורנים ומפארים ביופים.
ב)הרמוניה של רגש:
היופי הזה ברבדיו הרוחנים יותר משתקף בהרמוניה של הרגש כשאין בו חריגה ויציאת דופן צורמנית. יופי המראה מתבטא כשכוח החכמה והבינה מתמזגים ביניהם ומתיישבים ברגש ושולטים בו להפליא.
ג)טובת מראה – געגועים עצומים – משבר ים:
טובת מראה מבטאת כיסופים וערגה לנושא שלאדם יש תפיסה במהותו… ליבו מבין אותה ונימיו גואים בו פנימה וזריחה עזה קורנת מפנימיותו ונשפכת על פניו ומקיפה וסובבת ואינה עשויה להתיישב בכליה בשל העוצמה העזה שבהשתוקקות זו.
שום כוח בעולם אינו יכול להגביל את הצמאון הזה ולהרגיע את הכיסופים האלה והנהירה הזו גואה ונושאת את קולה ומבקשת להתרומם… לצאת מהסגר הכולא הזה.
וככול שהכמיהה עזה יותר העונג יתעצם בהתאם עם השגת משאלת הנפש.
ורק העונג הזה יביא את המרגוע… את שלוות הנפש… את הנינוחות.
א)שרה:
שרה היתה יפת מראה. היא מסמלת את כוח החכמה האמור להישפל לעולם בראשיתו של המסלול ביעד החיים בתדפיס של כוח "בן" ולערוך את בדק הבית…
החכמה הזו היא הפוטנציאל למלאכת המחשבת לערוך את מערכת הברורין והתיקון של הטוב והרע שנמהלו יחדיו בעולם בבחינת עץ הדעת.
כוח החכמה הוא קר היות והתפיסה בו היא זעירה מאוד ואינה חיה. אינה מוחשת ואינה שוקקת ואינה מעוררת מאוד כאותו שלב מתקדם יותר של הבינה אותו מסמל טוב המראה של רבקה ששוקק כמשברי הים וכאילו אין מתייצב מולם כל כוח מונע ועוצר ומרגיע.
ב)רבקה:
רבקה מסמלת את כוח הבינה המוצא את בטויו בצמאון עז בגעגועים של "היחידה" אל המושא – אל האלוקות שיש לה שמץ של הבנה בערכו.
הגאיה הזו מתלווה בתנועה של כלות הנפש והתבטלות מוחלטת להיכלל בנושא המואהב ובשכחה עצמית לגמרי בשל הכמיהה העזה לדבוק בחפץ הלב..
ואז הקרניים מבהיקות מתוכה ומתנשאות בטוב המראה שלה "מאוד" שאינו יודע גבולות ואינו עשוי להתיישב בכליו כמו אותה השגה שמקורה החכמה ואותה מסמלת שרה ביופי מראה – בהתמזגותה והשתלבותה בכלי האוחז בהשגותיה בבחינת המעין הנעלם באדמה המדומה לכוח החכמה הטמיר שאינו מגיע לגילויו הניכר…
ואילו הנהרות הנמשכים מהמעיין ומסמלים את כוח הבינה (העלול והמסובב מכוח החכמה) אך כוח הבינה אכן, נתפס ומובן, נגלה וניכר ומוחש וגואה כמו מים אדירים… כמו משברי ים.
ככל שהמשאלה והערך היקר רחוקים יותר מהשג היד של המשתוקק ומתגעגע – כן הולכת ומתעצמת הכמיהה..
ואולם, רק עם השגו של העונג הזה – תמצא הנפש נחמה.
וככול שהאדם מבין במהות העונג היות ועונג זה הוא אינו טמיר ונעלם אזי מתעצם העונג יותר וכלי השגתו של האדם המתענג מתרחבים…
העונג של הנשמה מעורר בה גאיה ותנועה של רצוא..
ואולם, רבקה מהוה דמות וסמל לתובנות של חיי היעד היהודיים והיא רוכנת המעינה ושואבת מים וממלאה את "כדה"…
הגילויים הרוחניים המסעירים והמעוררים מסתיימים בסופה של דרך גואה בשיבה לחיי המציאות.
ודווקא כאן מתממשת עובדת תפיסת העונג הממוגג.
הוא מצוי בחכמה של כדה של רבקה של כ"ד ספרי התנך ובמימוש הצווים שבהם.
האם נבונים אנו ומתחברים וחשים כיצד הם (הכד ומי הקודש בתוכם)העילה והגורמים העיקריים בחיינו המשיבים את הנפש ומרווים את הצמאון?
הסיטואציה הזו מתרחשת בשבת כשאנו קוראים את הפסוק בתפילת ערבית לשבת:
"נשאו נהרות קולם" – זוהי תחושה של ערגה וגעגועים כשקיימת תפיסה מה של כוח הבינה ביוקרת הערך האלוקי… הרוחני.. אזי הגעגועים תוקפים ונושאים את קולם כמשברי ים.
ההמיה הזו של הנהרות בכיוון מעלה מתמשכת ל"נשאו נהרות דכים" הם ממשיכים מלמעלה "דכים – "דך" "ים" מים (ים) שהם זכים (דכ – בארמית זך) שפע שהוא בהיר וצלול וטהור אך כל ההמולה הזו של משברי הים והמשכת מי הטוהר היא מזערת מאוד ביחס לעוצמה האלוקית השוררת במרום
ואכן, "אדיר במרום ה'!
(עפ"י מאמר אדה"ז תקס"ט "מים רבים")