תפארת הקריאה בפרשת 'ויצא'

עורך: הרב ד"ר ב"צ בר-עמ"י

 

יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!

להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש  להתייחס במיוחד בפרשה.

פרק כ"ח

י"א: מְרַאֲשֹׁתָיו – ה'מ' בשוא נע, הא' בחטף-פתח ויש להגות ולהשמיע את ה'א'.

ט"ו: אֶעֱזָבְךָ – הטעמה משנית ב'א', ה'ז' בקמץ קטן. ה'ב' בשוא נח.

ט"ז: וַיִּיקַץ – הטעם ב'ק' ולא ב'י'.

ט"ז: מִשְּׁנָתוֹ – יש להדגיש את הדגש החזק ב'ש', מלשון שֵׁינָה ולא מִשְׁנָה.

י"ח: וַיִּצֹק –  ה'צ' רפה ולא בדגש.

כ: וְנָתַן לִי – הטעמת ה'נ' עם עצירה קלה.

כ"א: לֵא'להים –  ה'א' אינה נשמעת כאילו כתוב 'לֵ-לוֹהִים'.

כ"ב אֲעַשְּׂרֶנּוּ – ה'ש' שמאלית בשוא נע ובדגש חזק, גם ה'נ' בדגש חזק.

 

פרק כ"ט

ג: וְגָלְלוּ  – 'ל' ראשונה בשוא נע מדין כפולים.

ה: הַיְדַעְתֶּם – ה'י'  בשוא נח. וכן במילים: "הַיְלָדִים" הַיְחָבְרְךָ'.
ויש לקרוא: 'הַיְ-דַעְתֶּם'.

יש הגורסים כי  ה'י' הוא בשוא נע ויש לקרוא : הַ-יְדַעְתֶּם'. צלו"ל. נ"ל: שוא נח.

ו': בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן –  ההטעמה ב'א' מלרע לשון הווה, המשנה את מקום ההטעמה משנה את המשמעות.

ח: יֵאָסְפוּ – ה'ס' בשוא נע.

ט': וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן – ההטעמה באות 'ב' מלעיל לשון עבר. המשנה את מקום ההטעמה משנה את המשמעות.

ט"ו: הֲכִי אָחִי אַתָּה…- יש לשים לב ולהגות אותיות גרוניות כהלכה. (להשתדל).

ט"ז: וּלְלָבָן  – 'ל' ראשונה להרבה דעות בשוא נע מדין כפולים. צלו"ל. נ"ל: נח.

ט"ז: הַגְּדֹלָה – ה'ג' בשוא נע ובדגש חזק.

ט"ז: הַקְּטַנָּה – ה'ק' בשוא נע , ה'ק' וה'נ' בדגש חזק.

י"ח : אֶעֱבָדְךָ  – הב' בקמץ קטן וה'ד' בשוא נח. (לאחר תנועה קטנה).

כ"א: הָבָה – ההטעמה ב'ב'  ורפויה מלרע.

כ"א: כִּי מָלְאוּ יָמָי –  ה'ל' בשוא נע.

כ"ו: הַצְּעִירָה – ה'צ' בשוא נע ובדגש חזק.

כ"ו: הַבְּכִירָה – ה'ב' בשוא נע ומודגשת בדגש חזק.

כ"ז: וְנִתְּנָה לָךְ – ה'ת' בשוא נע ומודגשת בדגש חזק ולא מפיק 'ה'.

ל"ב: בְּעָנְיִי – ה'ע' בקמץ קטן, ה'נ' בשוא נח.

 

 

פרק ל'

א': מֵתָה אָנֹכִי – ההטעמה ב'ת' המילה מלרע, לשון הווה עתיד. הקורא מילה זו מלעיל שיבש את המשמעות.

ו: דָּנַנִּי  – 'נ' שניה דגושה לתפארת הקריאה.

י"א: בָּא גָד – כתיב: 'בָּגָד' (מילה אחת). יש לקרוא אותה כשתי מילים נפרדות בצורה ברורה: 'בָּא I גָד'.

ט"ו: הַמְעַט  – ה'ה' במתג. ה'מ' רפויה ובשוא נח.

ט"ו: וְלָקַחַת – ה'ח' בפתח.

י"ח: יִשָּׂשׂכָר – נכתבת בשתי אותיות 'ש'. הראשונה: 'ש' שמאלית ונהגת (בן אשר). ה'ש' השניה כאילו אינה כתובה. הרבה מדרשים באופן ההגיה  בשמו של "יִשָּׂכָר".

י"ט: בֵּן I שִׁשִּׁי – להאריך מעט בקריאת ה'ב' בצירי, שלא יישמע הבן של הששי.

ל: זֵבֶד – יש המנקדים את האות 'ז' בצירי ויש בסגול. צלו"ל. נ"ל: בצירי.

כ"ה: שַׁלְּחֵנִי – ה'ל' בשוא נע ומודגשת בדגש חזק.

כ"ח: נָקְבָה – ה'נ' בקמץ קטן וה'ק' בשוא נח (לשון צווי או בקשה), יבוא בקמץ קטן. כמו 'שָׁמְ-רָה נפשי".. (ה'ש' בקמץ קטן)  להבדיל מ' שָׁ-מְרָה"  לשון עבר במשפט: היא שָׁ-מְרָה…

ל"ג: 'וְעָנְתָה-בִּי  –  ה'ב' בדגש חזק.

ל"ח: בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם – ה'ק' בשוא נע. יש מקומות שה'ק' מנוקדת בחטף פתח.

ל"ח: וַיֵּחַמְנָה – ה'י' בצירי, ה'ח' בפתח וה'מ' בשוא נח.

מ"א: הַמְקֻשָּׁרוֹת – ה'מ' רפויה ובשוא נע. יש הסוברים בשוא נח. צלו"ל.
נ"ל: בשוא נע.

מ"א: לְיַחְמֵנָּה –  ה'ח' בשוא נח, ה'נ' בדגש חזק ולא מפיק 'ה'. ה'מ' – מחלוקת אם מנוקדת בצירי או בסגול. צלו"ל. נ"ל: בצירי.

פרק ל"א

כ"ה: אָהֳלוֹ  – 'א' בקמץ גדול להרבה דיעות, 'ה' בחטף קמץ (קמץ קטן).

ל"ב: גְּנָבָתַם – ההטעמה ב'ב' מלעיל.

ל"ו: חַטָּאתִי  – מלרע. ה'ט' בדגש חזק מלשון 'חַטָּאת'. שֵׁם-דבר ולא פועל.

ט"ל: תְּבַקְשֶׁנָּה –  ה'ק' ללא דגש ובשוא נח. ה'נ'  בדגש חזק ולא מפיק 'ה'.

ט"ל: גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי – ה'ב' בשוא נע, יש החולקים וסוברים שה'ב' בשוא נח. בן אשר סובר שאין מתג תחת ה'נ' ולכן השוא הוא נח.

אלה הסוברים שה'ב' בשוא נע, כי ה'נ' בשתי המילים מנוקדות בשורוק (גנובתי), אלא שבכתיב התורה נכתב כאן בכתיב חסר ללא 'ו' ולכן השוא ב'ב' הוא נע ככל שוא הבא לאחר תנועה גדולה. ההטעמה ב'ת' מלרע.

מ"ז: שָׂהֲדוּתָא  – ה'ש' שמאלית, ההטעמה ב'ת' מלרע.

נ: אִם תְּעַנֶּה –  ה'נ' בדגש חזק מלשון עִנּוּי.

נ"ב: אִם אָנִי –  ההטעמה ב'א' של המילה 'אָנִי'.